×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה. ואם יבוא ליטול אותהא, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו, ואם היה דבר שיש בוב סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניהג, ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה:
אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו. ואם עבר ונטלו, אסור לו להחזירו לשם. היהד דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו.
Whenever a person finds an article that appears to have been intentionally placed down, it is forbidden for him to touch it. This applies whether or not it has a mark by which it can be identified.
The rationale is that perhaps the owner of the article left it there until he returns. Thus, if the finder takes it he will have ill-treated the owner. If the article does not have a mark by which it can be identified, he has purposefully caused his colleague financial loss, for the article does not have a mark that will enable it to be identified and returned. Even if it has a mark, he has wronged him, for he has troubled him to search for the article and identify it by its marks. Therefore, it is forbidden for the finder to touch it, unless it appears to have fallen.
Even if the finder is in doubt and does not know whether the article was lost or placed down, he should not touch it. If he transgressed and took it, he is forbidden to return it to its place. If it is an article that does not have a mark by which it can be identified, the finder acquires it; he is not obligated to return it.
א. ד (מ׳ליטול׳): ליטלנה. וקלקול לשון הוא.
ב. ב1: לו. וכך ד.
ג. ד (מ׳וליתן׳): ולתת סימנה. שינוי לשון שלא לצורך.
ד. בב1 היה כתוב: והיה, ותוקן ל: אם היה. ד (גם פ): ואם היה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטהעודהכל
כׇּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. וַאֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחְזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִירוֹ:
היה דבר שאין בו סימן זכה בו – א״א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו, אבל יעמוד בידו עד שיבא אליהו.
*) [והסמ״ג שם כתב הגירסא כן והשיג עליו ואמר ויראה לי שיניח עד שיבא אליהו שהרי באיסור בא לידו ע״כ]:
*) [והתוס׳ (דף כ״ג) הקשו מדת היין להוי סימן ותירצו וי״ל שהחבית מליאה וכל החביות שוין כלומר אז ודאי בעל החבית יתן סימן שקר אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו ע״כ]:
כל המוצא אבידה עד להחזירה לשם. פ׳ אלו מציאות:
היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו: כתב הראב״ד ז״ל דבר זה אינו מחוור אצלי וכו׳:
ואני אומר תמה אני אמאי קשיא ליה האי לישנא טפי מלישנא סיפא דמתניתין קמייתא דקתני ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו ותנן תו מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות ה״ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ותנן תו בסיפא או בכותל ישן הרי אלו שלו וכן כל הפרק כלו מלא על כל גדותיו בכל דבר שאין בו סימן ובגמ׳ נמי אמרינן יעקב בר אדא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנתפתחו האוצרות אתא לקמיה דאביי א״ל זיל שקול לנפשך וזהו ודאי זכה לו או הרי אלו שלו:
כל המוצא אבדה וכו׳ – זה שכתב הרב הוא מפורש במשנה (דף כ״ה:) ובודאי הינוח בין יש בו סימן לאין בו סימן ה״ז לא יגע כמו שכתב למטה כגון שמצא חמור והיא משנה מפורשת שם באלו מציאות (דף ל׳:):
אפילו נסתפק לו וכו׳ – זה ספק הינוח המוזכר בגמרא שם. ולפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו (דף כ״ה:) מצא אחר הגפה ע״כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל כשיש בו סימן לא אלא יטול ויכריז. וכ״כ הרשב״א ז״ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה״ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע״כ כתבו לענין פסק הלכה גם הרמב״ן ז״ל הסכים לזה שכתב דה״מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול. והנראה אצלי מדברי רבינו ז״ל שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר איניש אצנעינהו והוה ליה ספק הינוח וכו׳ ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בדבר שאין בו סימן ומ״מ הנראה מן ההלכות וגרסת ספרינו הוא מ״ש וכן פירש רש״י ז״ל ספק הינוח בדבר שאין בו סימן:
ואם עבר ונטל אסור להחזירו לשם – זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל וכ״נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקש עוד ויבוא אחד ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ״ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירה לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו:
ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו – זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואין צ״ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה לו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או שהוא דרך הנחה והכי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה״ג לחומרא וכמ״ש פי״ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר״א ז״ל וכתב יעמוד עד אשר יבוא אליהו. והאמת כדבריו וכ״כ הרמב״ן ז״ל זה לשונו ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכן דעת הרשב״א ז״ל וכן דעת רבינו יונתן:
שאלת ממני על מה שכתב הרב: ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו:
תשובה: כל האחרונים ז״ל מחו ליה אמוחא הראב״ד והסמ״ג והרמב״ן והרשב״א ורבינו יהונתן כולם אמרו יהא מונח עד שיבא אליהו ורבינו ז״ל תפס לו פשט לשון המשניות דתנן הרי אלו שלו וכן כתב הסמ״ג שהגירסא כן היא אבל הענין עצמו קשה כיון שבא לידו לפני יאוש באיסור בא לידו ואמאי זכה בו לעצמו ובשלמא אם היה כותב הרי אלו שלו כלשון המשנה היה אפשר לפרש בלשונו מה שנפרש במשנה אבל כיון שכתב זכה בו משמע זכה בו לעצמו ובודאי לא אמרה רבינו בודאי הינוח והבו דלא לוסיף עלה אלא בספק הינוח אמרה ומשום דהוי כעין ספק ספיקא דשמא דרך נפילה היא ואם תמצי לומר דרך הינוח אע״ג דעבד איסורא כשנטל הרי אמרו דאסור להחזירם וכיון שבאו הבעלים ולא מצאום ואין להם בו סימן סתמא נתייאשו וכיון שבאו לידו בתחלה בספק איסור ולבסוף ודאי נתייאשו זכה בו ואין צריך להניחו עד שיבא אליהו. וכן יש לדקדק מיתור לשון רבינו שכתב זכה בו ואינו חייב להחזירו לומר שאפי׳ יבא אחד ויאמר הנחתי דבר פלוני במקום פלוני אינו חייב להחזירו לו דסתמא כיון שבא ולא מצאו נתייאש ממנו הואיל ואין לו בו סימן וא״ת אפי׳ בודאי הינוח י״ל כיון שבא לידו בודאי איסור לא זכה בו להיות שלו לגמרי אבל אין הכי נמי שלא יחזיר. כללא דמלתא בודאי הינוח ואין בו סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר ויהיה מונח עד שיבא אליהו ובספק הינוח ואין בו סימן לא יטול ואם נטל לא יחזיר וזכה בו לעצמו כן נ״ל לישב דברי רבינו:
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו׳ ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו – כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו׳. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא:
כתב ה״ה: (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו׳) הנ״ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו׳. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ״ל שרבינו סובר דכיון דר׳ אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ״ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ״ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני׳ אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני׳ דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני׳ בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ״ל ליישב דעת רבינו:
דרך נפילה וכו׳ הרי זה לא יגע בו וכו׳. עיין מה שכתב הרב המגיד ז״ל ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות וכו׳ ע״כ, מבואר הדבר דדוחק גדול הוא זה, ויותר היה נראה לומר דכיוון לה מדברי ר׳ אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, מדאמר סתמא ולישנא דכל משמע דבא לרבות בין יש בו סימן בין אין בו, וכדברי הכסף משנה ז״ל, ובדרישה ופרישה ז״ל חו״מ ערבו לו יותר דברי הרב המגיד ז״ל, ותורה היא.
ואם היה דבר שאין בו סימן וכו׳. ידוע דהראב״ד ז״ל השיג על רבינו דיעמוד בידו עד שיבא אליהו, וכן דעת הראשונים ז״ל, והרב המגיד ז״ל לא מצא מקום להליץ בעד רבינו, ולענ״ד ההלצה קלה ממה שכתב רבינו לעיל פרק י״ד דין ו׳, הרואה חבירו שנפל ממנו דינר ולא ידע הדבר ונטלו קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין וכו׳, והיינו מפני שנתכוון לגוזלו כמו שאיתא בגמרא שם להדיא, הא אם לא נתכוון לגוזלו אינו עובר, מעתה זה שמצא דבר שאין בו סימן בספק שמא הניחוהו בעליו מדעת ובכוונה, אינו מתכוון לזכות בו, אך כששהתה בידו ולא נודעו בעלים מחמת שאין בה סימן, והבעלים ג״כ כשהרגישו שנאבדה ודאי שמתייאשים מעתה מפני שאין בה סימן, מעתה חזר הדין למה שכתב רבינו פרק י״ד דין י״א דזכה המוצא בדבר שאין בו סימן, והתם ג״כ בשעה שמצאה אפשר שעדיין לא נתייאשו הבעלים ואפ״ה זכה, וכן כתב בדין י״ב שם, והכי מסתברא דכיון שאין בו סימן ודאי שהבעלים מתייאשים וזכה המוצא, ומעין זה מצאתי בדרישה ופרישה ז״ל בסוף דבריו עיי״ש.
כל המוצא אבדה וכו׳. עי׳ השגות. וכפי הנראה דהראב״ד מודה לרבנו דכל דרך הנחה לא יגע בהן אפי׳ יש בו סימן עי׳ חו״מ סי׳ ר״ס. ובאמת הסוגיא בהדיא מוכחא דבדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז מדפריך ולהוי קשר סימן וכו׳ וליהוי מקום סימן דמשמע דהקושיא אמאי לא יגע בהן. איברא כפי הנראה דרבנו הוקשה לו קושיית התוס׳ ב״מ דף כ״ה ע״ב ד״ה אחר וד״ה ואם, דלשון הברייתא טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר אין זו אבדה משמע אפי׳ יש בו סימן וכן לשון מצא כלי באשפה דמתני׳ דנקיט מגולה נוטל ומכריז אלמא דמכוסה אע״ג שיש בו סימן לא יגע בו. וכן הא דאמרינן בירושלמי רבא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסה ונסבה אזיל שאל לרב אמר ליה לא עבדת טבות א״ל אהדריה א״ל לא דנימא אתי מריה בעי ליה ולא אשכחיה ומייאש מיניה. מפרש רבנו דהיינו ביש בו סימן דחיפוי בחפיסה הוי סימן וגם מסתמא יש סימן בחפיסה גם בהכרח מדשאיל לרב אע״ג דהוא ידע מתני׳ לא יגע בהן והאיך נסבה, ובהכרח קא סלקא דעתיה דמתני׳ בדלית בה סימן ואיהו נסבה שיש בה סימן ואפ״ה קאמר רב לא יאות עבדת והיינו כמ״ש רבנו דנמצא מטריח לבעלים לרדוף אחריה ולתת סימנין דמשו״ה נקיט לשון לא יאות אע״ג שאין בו משום איסור גזל דיכול להכריז אבל הא ודאי דאסור להחזיר אפי׳ יש בו סימן דלמא יתייאשו ונמצא מפסיד כשימצאנו אחר אע״ג שיתן סימן כיון דאיכא עדי ייאוש, (והנה רבנו לית ליה חילוקי התוס׳ בין מקום המשתמר או לא) אלא הש״ס קא סלקא דעתיה דמתני׳ בהכרח איירי בדלית בה סימן דמשו״ה נקיט סתם לא יגע משום גזל דאי ביש בו סימן אע״ג דלכתחלה אין ראוי ליטול הו״ל למתני׳ לומר ואם נטל יכריז ואסור להחזיר וכן משמעות לשון רב דקאמר כל ספק הינוח לא יטול ומדלא קאמר ספק הינוח לא יטול ונקיט כל משמע בין יש בו סימן או אין בו סימן וכ״ש דניחא לגירסת המ״מ דגריס אלא. ואף לפי גירסא דידן י״ל דר׳ אבא פליג על המשך הסוגיא ומוקי מתני׳ אפי׳ יש בו סימן כמשמעות הירושלמי וזה נכון לדרך רבנו. ולענין קושיית הראב״ד יפה השיב הש״ך חו״מ סי׳ ר״ס דלשון לא יחזיר משמע כפי׳ רבנו ושאני ייאוש שלא מדעת דהתם כשידוע מי הם הבעלים עיי״ש וזה ברור דאל״כ כל המוצא מציאה ניחוש שעדיין לא נתייאשו הבעלים בשעה שבאה המציאה לידו באיסור ואמאי קי״ל דדבר שאין בו סימן הוא שלו אלא ודאי לא חיישינן להכי מן הסתם ותולין שנתייאשו הבעלים וה״נ תולין שהיה דרך הנחה ושכחן ונמצא תיכף מתייאש ואומר שמא הגביהן אחד והרי אין בו סימן ואין כאן הוכחה שבאיסור בא לידו והבן שקצרתי. ועיין מה שכתבתי פט״ז מהל׳ גזלה ה״ד ודוק.
כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם [עד] שיחזרו לה, ואם יבוא (ויטלנה) [ליטול אותה] והיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חברו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו, ואם היה דבר שיש לו סימן ה״ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפיל⁠(ת)⁠ה ואפי׳ נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונה הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.
השגת הראב״ד: דבר שאין בו וכו׳. א״א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבוא אליהו עכ״ל.
המ״מ לא מצא ישוב לדברי הרמב״ם ודחה בעצמו שיטתו דודאי יהא מונח והכ״מ כתב דדעת הרמב״ם דמה דאמרינן יאוש של״מ לא הוי יאוש, היינו רק דאסור ליטלו אבל אם עבר ונטלה זכה בהם דכיון שאינו יודע למי ישיב, ולמקום שנטלה אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם, דלא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, אלא היכי דאתמר בהדיא, ובאופן זה כתב הש״ך, ודבריהם תמוהים דכיון דקיי״ל דלא הוי יאוש א״כ הוי גזל ומהיכי תיתי יזכה בהם, ועיין מה שתי׳ הנתיבות ודבריו לא יתכנו אלא בהלכה ו׳ גבי גוזלות מקושרים, ובאמת שיטת הרמב״ם בהל׳ א׳ ובהל׳ ו׳ היא שיטה אחת, ועיקר תירוצו אינו מוכרח כלל דכיון דקודם שנטל לא הועיל היאוש משום דהוי יאוש ברשותו איך מהני היאוש עם נטילתו הא בודאי אתא לידיה באיסורא דלוקח לעצמו אבדה שבשעת נטילתו הוא מחוייב להשיבה וליקח אותה בתורת אבדה.
ומה שנסתייע הנתיבות מדברי התוס׳ ס״פ לולב הגזול גבי אוונכרי שהקשו דאיך מהני היאוש הא הבעלים לא ידעו שגזזו האונכרי, וכתבו וי״ל דלא מיקרי ישל״מ אלא היכי דבא לידו קודם שידעו הבעלים, אבל הכא ידעי בה ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע, ומוכח מדבריהם דאח״כ מועיל היאוש שהיה מקודם, דבריו תמוהים מאד דהתם מיירי בגזלה ומשום יאוש ושינוי רשות דיאוש דגזלה הוי תמיד באיסורא ומ״מ מהני בזה יאוש וש״ר ומה מייתי ליאוש דאבדה שיועיל היאוש בעצמו.
ולכאורה היה נראה לומר דהרמב״ן כתב בטעמא דלא מהני יאוש היכי דבאיסורא אתא לידיה משום דנתחייב בהשבה ונעשה שומר וידו כיד בעלים וברשות בעלים לא מהני יאוש, ולפי״ז יש לומר דזהו דוקא בדבר שיש בו סימן דיקיים מצות השבה, אבל בדבר שאין בו סימן דלא יקיים מצות השבה א״כ אינו שומר לבעלים, אלא דבזה לא יתיישבו דברי הרמב״ם דזה מהני רק לומר דאחר שנתייאשו הבעלים אז מהני גם בתר דאתי לידיה באיסורא, אבל מדברי הרמב״ם מוכח דזכה בו תיכף כשהגביה האבדה אפי׳ יבואו הבעלים, ועוד דכיון דעכשיו הוי ספק שמא אכתי לא נתייאשו א״כ למה לא יחזיר למקומו, וזה קשה גם על דברי הכ״מ והש״ך.
ולכן המחוור הוא דסובר הרמב״ם דכיון דהוי ספק זכה מדין ספק דררא דממונא דסובר דמהני תפיסה אפי׳ בטוען שמא כמו בתקפו כהן דסובר דאין מוציאין מידו, וכיון דהוא ספק אם נתייאש או לא דאפי׳ בודאי הנוח מוכח מדבריו דהוא ספק יאוש שכתב אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, והיינו דכיון דהוה מקום שאינו ודאי משתמר מסברא אין מניחין בעלים והולכים, ובודאי הניחו בעלים ושכחו והלכו ונתייאשו אלא דמ״מ הוי ספק דשמא הניחו עד שיחזרו.
אמנם עוד צריך לבאר דהרשב״א בתשובה סי׳ שי״א הביאו הכ״מ בפ״ב מה׳ בכורות כתב ליישב שיטת הרמב״ם דפסק דת״כ אין מוציאין מידו דקשה ע״ז מסוגיא דפ״ק דב״מ דמוכיח דמוציאין מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר וכ׳ ע״ז הרשב״א דיש לחלק בין בכור לפדיון פט״ח משום דגבי ספק בכור לא איתחזק בעלים בהבכור דאע״ג דאיתחזק באם בולד לא איתחזק אבל בפדיון פט״ח איתחזק בעלים מעיקרא בהשה, וא״כ לדעת הרשב״א היכי דיש לבעלים חזמ״ק גם הרמב״ם אינו סובר דת״כ אין מוציאין מידו, וא״כ אינו מיושב דהכא גבי אבדה הא היו הבעלים מוחזקים.
ונראה לומר דלפי״ז יסבור הרמב״ם דאבדה כבר יצאה מרשות הבעלים לפני יאוש ועיין מש״כ בפי״ז הל׳ ו׳, ויסבור דכיון שאינו ברשותו לא נקרא מוחזק, והנה בדין חזמ״ק חקרו האחרונים אם הוא מגדר חזקת ממון או מדין חזקה דמעיקרא, ואם נאמר דהוא מדין חזקה דמעיקרא לא יתיישב, דאכתי אף דאינו ברשותו אבל הא יש חזקה דמעיקרא שהוא שלו, ולכן לפי״ז ע״כ יהיה מוכח לדעת הרמב״ם דמשום חזקה דמעיקרא לא היו מוציאין ממון כמו דאין מוציאין ממון ע״פ הרוב, וחזמ״ק הוא ג״כ גדר מוחזק ובזה נאמר שפיר דכיון שגם בלא יאוש יצא מרשותו לא הוי מוחזק וכנ״ל.
והנה לכאורה דברינו מופרכים במש״כ דכמו דלא מהני רובא להוציא כן לא מהני חזקה דמעיקרא להוציא דהא מפורש להדיא בכתובות דף ט״ו גבי מצא תינוק מושלך דאם רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבדה, וא״כ מהני רובא גבי מציאה ועיין מש״כ התוס׳ שם, והמ״מ בפט״ו מה׳ איסו״ב כתב דמוצא אין לו חזקת ממון ואזלינן בתר רובא, אכן יש לומר דדוקא התם דמצא אבדה של התינוק דע״פ רוב הוא ישראל חל עליו מעיקרא חיוב ליטול המציאה בתורת השבת אבדה וקודם שנטל ודאי אינו מוחזק, וכן כשמצא בעיר שרובה ישראל וזה התינוק נתן בה סימן חל עליו חיוב להשיב ולא לזכות משום המיעוט, אבל הכא דמעיקר דינא לא יגע בו ואין כאן דרך השבה שאין בו סימן ודיינינן כשנטל אם צריך להיות מונח עד שיבוא אליהו, ושפיר אנו אומרים כיון שאם נתייאש כבר זכה חשיב מוחזק ואין מוציאין ממנו ע״י חזקה דמעיקרא:
(הקדמה)
פתיחה לפרק חמשה עשר
פרק זה דן בשאלה: כיצד יש להבחין כי יש לפניך אבדה שאתה חייב לטפל בה כפי שמבואר בראש פרק אחד עשר? כדרכו בקודש פותח רבינו פרק זה בהצעת כלל ובשאר הפרק מציג את הפרטים המדגימים את הכלל הזה:
כל המוצא מציאה, בין שיש בה סימן בין שאין בה – אם ניכר שהיא כדרך הנחה, אסור לגעת בה שמא הניחוה הבעלים שם על דעת לחזור לקחתה, ואם יבוא ליטלנה ואין בה סימן – הרי המוצא הלוקחה עתה איבד ממון חבירו בידו, כי בגלל שאין בה סימן לא יוכל בעליה לתבעה; ואם יש בה סימן, הרי זה מטריחם לחפש אחריה וליתן סימניה. רק מציאה שניכר שאבדה דרך נפילה יטלנה המוצא על מנת לקיים בה מצוות השבה. אפילו ספק הינוח אל יגע בה, כי שמא אינה אבדה. אבל, אם כבר עבר ונטל מציאה שהיתה דרך הינוח או בספק הינוח – אסור להחזירה למקומה, שהרי מיד בקחתו אותה נתחייב בהשב אבדה. דבר שיש בו סימן, בין דרך הנחה ובין דרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים – אם נטלו חייב להכריז. אלא שאם אין בו סימן, זכה בה המוצא. (א-ב)
אחר כך ישנן הוראות למקרים שונים כדי להבחין בין דרך הינוח לבין דרך נפילה. למשל, בהמה הרועה כדרכה ביום, אע״פ שאין בעליה עמה – אין זו אבדה, שכך דרכם של בני אדם להניח את בהמתם רועה בעצמה; אבל בלילה הרי זו אבדה, ונוטלה ומכריז. מצא חפץ במקום משומר קצת, כגון בצד הגדר – לא יגע בו, כי שמא הניחוהו שם בעליו עד שיחזרו; אבל במקום שאינו משומר, מן הסתם אבדה היא זו. (ג-ז)
הואיל ואבדה שאין בה סימן מובהק, בעליה מתייאשים ממנה ונמצא המוצא זוכה בה, עולה בעיה על סימן מובהק שיש בו מקום לספק. ארבעה סוגים חריגים דינם סימנים מובהקים, ומוצעים דוגמאות שצריך להכריז, ועמם מקרים שהמוצא זוכה:
א) סימן מובהק שאינו קבוע אלא עשוי להדרס: נפסקה ההלכה שסימן העשוי להדרס סימן הוא, ואין הבעלים מתייאשים כי מקווים שהאבדה תימצא לפני שיידרס הסימן. (ח-ט)
ב) סימן מקום: אם נמצאה אבדה סמוך למתקן קבוע, כגון גדר או שער או אבן מסוימת – הרי זה סימן מובהק. אבל אם נמצאה האבדה בשדה במקום בלתי מוגדר לעין המוצא, כי אז אין המקום סימן מובהק. אולם בכל זאת, הואיל ויתכן שבעל האבדה הניחה שם וסיים את המקום על ידי סימן מובהק נסתר, כגון שמדד את המרחק ממקום מסוים וכיו״ב, לפיכך חייב המוצא להכריז, כי שמא יבוא בעל האבדה ויתן סימן מקום מובהק. (י)
ג) שינוי הבא לפעמים ממילא ואין בני אדם רגילים לעשות שינוי כזה לסימן, מכל מקום יתכן שהבעלים עשאוהו לסימן וחייב להכריז. (יא-יב)
ד) בפרק הקודם (יד,א ושם,יא) מבואר הכלל שהמוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן, הסימן שבדבר הטפל משליך על הדבר האחר. כיון שאין הסימן בגוף החפץ השני, מבואר במקרים מסוימים איך ניתן להבחין שחפץ אחד טפל לשני, ומתי אומרים שאין ביניהם קשר אלא האחד שייך לאדם אחד והשני לאחר. (יג-טז)
בעלי חיים שיש כמותם חיות בר ויש שמגדלים אותם בני אדם, אם מזיקים הם, כגון חתול רע שעלול להרוג תינוקות – אין בהם משום גזל ולא משום השב אבדה, אלא כל המוצאו – זכה בו והורגו והעור שלו. מאידך, גוזלות שנמצאו קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הם של בעל השובך אע״פ שאין בהם סימן, כי קרבתם לשובך הרי היא כסימן; חוץ לחמשים אמה הרי הם של המוצא. (יז-יח)
(א-ד) כדרכו בקודש פותח רבינו בהצעת כלל ואחר כך מציג את הפרטים הנובעים מן הכלל. הכלל עצמו אינו מנוסח במקורות כצורתו ורבינו הוציאו מן הפרטים.
כל המוצא אבדה וכו׳משנה בבא מציעא ב,ג:
מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה, אם מכוסה – לא יגע בו, ואם מגולה – נוטל ומכריז...
פיהמ״ש שם: אינו מותר לו לקחת דברים הללו הנזכרים, לפי שאנחנו אומרים, הבעלים הניחום שם שיחזרו ויקחו אותם, ואם יקחם – אין להם בהם סימן שיוכלו לאמרו ויוחזר להם שלהם, ולפיכך לא יגע בהן.
בבא מציעא כה,ב (עם פירש״י):
מאי טעמא? דאמרינן, הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו – לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו... ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח (בדבר שאין בו סימן, וכל שכן ודאי הינוח) – לכתחילה לא יטול (דאי שקלת לה, ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו, ויפסיד, הלכך לא יטול, והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום), ואם נטל – לא יחזיר (דהא ליכא דיהיב סימנא).
פירש ר״ח:
מצא אחר הגפה. פי׳ הגפה – סגירה, מלשון ׳יגיפו הדלתות׳ (נחמיה ז,ג), וכדתנן (משנה פסחים ז,יב): ״מן האגף ולפנים״. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן – ואוקימנא בדלית בהו סימן, ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו, הוי ליה ספק הינוח. וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל (בבא מציעא ב,ד): ר׳ אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה, אתא שאיל לרב, אמר ליה, לא עבדת יאות. אמר ליה, אהדריה? אמר ליה, לא, דנימר, אתא מריה ולא אשכחיה, ונתיאש מיניה.
על פי הירושלמי כתב רבינו: ״אסור לו להחזירו לשם״. וכבר נתבאר בבבלי שהוא הדין בספק הינוח.
בין שיש בה סימן בין שאין בה וכו׳ – היינו שפתח רבינו ״כל המוצא אבדה... דרך הנחה״. כדרכו בקודש טרח רבינו להסביר את טעמו של דין זה, והוא: שאם אין בה סימן באבדה הרי איבד ממון חבירו בידו, ואם יש בה סימן הרי הטריחו לבעל האבדה לחפש אחריה וליתן סימניה.
אפילו נסתפק לו וכו׳ – אם אבוד הוא דבר זה הרי יש כאן מצוות עשה משעת ראייה להשיב את האבידה ולאו של ׳לא תוכל להתעלם׳, אבל אם מונח הוא אם יקחנו יפסיד לבעלים בידים. לפיכך, שב ואל תעשה עדיף.
ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם – השווה תוספות בבא מציעא כה,ב (ד״ה ואם נטל לא יחזיר):
יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו, דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה. לכך לא יחזיר למקום שנטל, אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך – יחזיר. וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה (מובא לפנינו)... ומיהו ״אם נטל לא יחזיר״ משמע רק שנטלה ואע״ג דלא הוליכה לשום מקום – לא יחזיר. ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה, דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו, דבלא משתמר כי אם קצת מיירי דומיא דמתניתין, דעל מתני׳ קאי רבי אבא, ולכך אם נטל לא יחזיר, דשמא אבידה היא ושכחוה הבעלים. וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון דמשתמר קצת לא יתייאשו הבעלים, היכא דהגביה מחויב בשמירתה מספק... עד שתבא ליד הבעלים...
וראה לפנינו (ד״ה וכל דבר שיש בו סימן) הסבר דומה בשם הרמב״ן.
ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו וכו׳ – בבא מציעא כג,א:
ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא: כריכות ברשות הרבים – הרי אלו שלו; ברשות היחיד, אי דרך נפילה – הרי אלו שלו, אי דרך הנחה – (נוטל ומכריז)[חייב להכריז]⁠1 (והאובד יתן סימן במקום). וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן – לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחהחייב להכריז.
אשר לדין כריכות – ראה לקמן הלכה ח. אבל כאן ניסח רבינו כלל כולל היוצא מדברי רב זביד. יש לעמוד על כך שלדברי רב זביד כריכות ברשות היחיד אם מצאן דרך הינוח הרי המקום הוא סימן וצריך להכריז, ורבינו לא הזכיר מזה כאן כלום. ברם הרואה יראה שלא בכל מקרה יהיה המקום סימן, וכגון בשעת הקציר שידוע שעברו שם הרבה עניים אוספי פאה והניחו לשעה קלה של מנוחה חבילות כריכות שכולן דומות זו לזו, ואחרי שקמו ללכת האחד שכח ולא לקח את שלו. הואיל וכאן בא רבינו לנסח כלל כולל, לפיכך לא שעה למקרים פרטיים וקבע את העיקרון: ואם היה דבר שאין בו סימן, לא סימן בגופו ולא סימן מקומו ולא במניין – זכה בו ואינו חייב להחזיר. ומצד שני: וכל דבר שיש בו סימן בין בגופו בין מקומו ובין במניין, בין דרך הנחה בין דרך נפילה... חייב להכריז.
דבר שאין בו סימן זכה בו וכו׳ – הראב״ד משיג על רבינו, והחרה החזיק אחריו הרב המגיד:
זו באמת קשה בודאי, והיאך יזכה בו ויהיה שלו, והלא קודם יאוש בא לידו! ואין צריך לומר בודאי הניח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה בו, אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו, דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו, כדין המוצא דבר שאין בו סימן, או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש, וספיקא בכהאי גוונא לחומרא! ... וכבר השיגו הר״א ז״ל וכתב: יעמוד עד זמן שיבוא אליהו, והאמת כדבריו...
ברם, דברי רבינו מיוסדים על פשט לשון הגמרא. הרחיב והסביר בדרישה (חושן משפט סי׳ רס אות יא; וכן הביאו הגר״א):
והנראה לעניות דעתי בישוב דברי הרמב״ם הוא, דסבירא ליה דעד כאן לא סבירא ליה לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו, אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו, אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין, שכיון שאין בו סימן, לא שייך ביה הכרזה, להכי יחזיק לעצמו, שאם יחזירנו למקום שנטלה, אפשר שיקחנה גוי, ובפרט שכבר נתבאר (לעיל יד,ז) דאפילו באבידה גמורה, אם נטלה על דעת להחזירה, ולאחר שנתייאש הבעל נתכוין לגזלה, אין בה משום גזילה ולא משום ׳לא תוכל להתעלם׳, אלא משום ׳השב תשיבם׳, עיי״ש, וזה דאינו מכוין לגזלה ואין בו סימן להשיבה על ידו, אינו עובר כלל. ובאמת שלשון ״ואם נטל – לא יחזיר״, מסייע להרמב״ם, דמשמע לא יחזיר כלל, אלא יחזיק לעצמו. ואין דין זה שייך כלל למילתא דאביי. ולהכי תמצא שרבינו והראב״ד שהשיגו, לא השיגו אלא מסברא בעלמא, ואילו היה שייך לכאן מילתא דאביי, ודאי היו מקשין עליה מיניה. כנלע״ד ברור בישוב דעת הרמב״ם וק״ל.
אבל הרדב״ז כתב בתשובה (שו״ת רדב״ז, חלק ו סימן ב אלפים רפה):
שאלת ממני על מה שכתב הרב פט״ו הלכות גזלה ואבדה וז״ל: ״ואם היה הדבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו״.
תשובה: כל האחרונים ז״ל מחו ליה אמוחא: הראב״ד והסמ״ג והרמב״ן והרשב״א ורבינו יהונתן, כולם אמרו, יהא מונח עד שיבא אליהו. ורבינו ז״ל תפס לו פשט לשון המשניות, דתנן: הרי אלו שלו, וכן כתב הסמ״ג שהגירסא כן היא. אבל הענין עצמו קשה, כיון שבא לידו לפני יאוש, באיסור בא לידו, ואמאי זכה בו לעצמו? ובשלמא אם היה כותב הרי אלו שלו כלשון המשנה, היה אפשר לפרש בלשונו מה שנפרש במשנה, אבל כיון שכתב ״זכה בו״, משמע – זכה בו לעצמו, ובודאי לא אמרה רבינו בודאי הינוח. והבו דלא לוסיף עלה, אלא בספק הינוח אמרה ומשום דהוי כעין ספק ספיקא, דשמא דרך נפילה היא, ואם תמצי לומר דרך הינוח, אע״ג דעבד איסורא כשנטל, הרי אמרו דאסור להחזירם, וכיון שבאו הבעלים ולא מצאום ואין להם בו סימן – סתמא נתייאשו. וכיון שבאו לידו בתחלה בספק איסור ולבסוף ודאי נתייאשו – זכה בו ואין צריך להניחו עד שיבא אליהו. וכן יש לדקדק מיתור לשון רבינו שכתב ״זכה בו ואינו חייב להחזירו״, לומר, שאפילו יבא אחד ויאמר, ״הנחתי דבר פלוני במקום פלוני״ – אינו חייב להחזירו לו, דסתמא כיון שבא ולא מצאו – נתייאש ממנו הואיל ואין לו בו סימן. ואם תאמר, אפילו בודאי הינוח! יש לומר, כיון שבא לידו בודאי איסור – לא זכה בו להיות שלו לגמרי, אבל אין הכי נמי שלא יחזיר. כללא דמילתא: בודאי הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, ויהיה מונח עד שיבא אליהו; ובספק הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, וזכה בו לעצמו. כנ״ל לישב דברי רבינו.
ולולא דבריהם היה נראה לפענ״ד לדייק בלשונו של רבינו, שלכאורה שפת יתר יש כאן. כיון שכתב: ״זכה בו״, מה ראה עוד להוסיף: ״ואינו חייב להחזיר״? וכי יעלה על הדעת שאחרי שזכה בו חייב להחזיר? ברם הרואה יראה שאמרו במשנה (בבא מציעא ב,ח): ״מצא... כלי זהב וכלי זכוכית – לא יגע בהן עד שיבוא אליהו״, וכן פסק רבינו לעיל (יג,יב), והוסיף על פי הגמרא: ״וכדרך שאמרו באבדה, כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים״. שם מדובר שברור כי חייב להחזיר את האבדה והרי זה כמו פקדון שוודאי שאינו שלו. לפיכך, כל עוד לא באו הבעלים חייב המוצא לשמור על האבדה עבורו. כלומר, הואיל וחייב להחזיר, לפיכך, יניחנו אצלו עד שיבוא אליהו. אולם במקרה שאינו חייב להחזיר, ואפילו יבוא אליהו ויגיד כי פלוני הוא בעל האבדה, הואיל ועתה כבר נתייאש אין המוצא חייב להחזיר, אין טעם לחייב את המוצא שיניח את האבדה עד שיבוא אליהו. אמנם, כיון שבשעה שבאה לידו היה כאן ייאוש שלא מדעת, ולא זכה המוצא מיד, אם נטלו באיסור יש שכבר עבר על מצוות עשה או לא תעשה כמבואר לעיל (יד,ו-ז). ברם כל זה מדובר דווקא ״הרואה חברו שנפל ממנו דינר״ – כלומר, מתחלה ידע המוצא שהיתה כאן אבדה ומי הוא בעל האבדה, אשר על כן עבר על מצוות השבה. אבל כאן מדובר כי בעת שנטל את האבדה נתכוון לשם מצוות השבה אבל אינו יודע למי להחזיר, ואחרי שנתברר שאין סימן פקעה ממנו מצוות השבה ״ואינו חייב להחזיר״, וממילא אחרי שנתייאשו הבעלים כבר זכה המוצא באבידה. אמנם לכתחלה פסק רבינו: ״לא יגע בו״, שהרי ספק הינוח הוא, אבל גזל אין כאן שהרי לא נתכוון המוצא אלא להשיב אבדה.
ראה לעיל (יד,ה) ביארתי שרבינו סובר כר״ח, שאם הגביה אבדה לפני שנודע לבעלים שנפלה אמנם ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש, אף על פי כן כאשר נודע לבעלים ומתייאשים – זוכה בה המוצא אע״פ שהיא תחת ידו מקודם. ופסק רבינו כאן לשיטתו שם. אבל הראב״ד סובר כתוספות שהבאתי דבריהם שם. וראה גם לקמן הלכה ו, נחלקו רבינו והראב״ד לשיטתם. וראה גם לפנינו הלכה יב (ד״ה לפיכך לא יקח) שפסק רבינו לשיטתו.
וכל דבר שיש בו סימן וכו׳ – על דברי הגמרא (כה,ב) המובאים לעיל, שבחפץ שאין בו סימן, ואם יקחנו לא יוכלו הבעלים שוב לזכות בו, לכך לא יגע בו, שואלת הגמרא: ״ואמאי, ליהוי קשר סימנא... ולהוי מקום סימן?⁠״ מדוע שלא יהיה הקשר או המקום סימן ויטלנו ויכריז! לכאורה משמע, שכשיש בו סימן – יטלנו על מנת להכריז. אמנם מסקנת הגמרא היא: ״ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר״. את טעם הדבר מסביר הרמב״ן בחידושיו (כה,ב, ד״ה והוי יודע):
והוי יודע דכל שכן בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה, שמשהגביה על מנת להחזירה – נתחייב בה, ושומר של בעלים הוא, ואפילו לא זז משם – לא יחזירנה לשם.
ברם לדעת רבינו נראה טעם פשוט יותר, והוא כמבואר לעיל (יא,יד) כי מי שפטור מהשבת אבדה מפני שאין זה לפי כבודו וכיו״ב, אם ״התחיל במצוה״ כבר ״נתחייב להטפל בה ולהחזירה״. והוא הדין כאן אם כבר נטל את המציאה אסור לו להחזירה למקומה אלא חייב לטפל בה ולהחזירה לבעליה.
כיצד דרך הנחה וכו׳ – ספרי כי תצא פיסקא רכב (פינקלשטיין עמ׳ 255):
׳או את שיו נדחים׳ (דברים כב,א) – בדרך הדחתם. מיכן אתה אומר: איזו היא אבדה? מצא חמור או פרה רועים בדרך – אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים – הרי זו אבדה.
אי זו היא אבדה? מצא חמור ופרה רועים בדרך – אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבדה...
בבא מציעא ל,ב:
ולעולם?! אמר רב יהודה אמר רב: עד שלשה ימים. היכי דמי? אי בלילותא – אפילו חדא שעתא נמי; אי ביממאאפילו טובא נמי לא. לא צריכא, דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא: תלתא יומי אמרינן, איתרמויי אתרמי לה, ונפקא; טפי – ודאי אבידה היא. תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום באסרטיא, ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה (בין הכרמים)[בעשבים]⁠2 – אין זו אבידה. שלשה ימים זה אחר זה – הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם.
אמר רבא: ׳לכל אבידת אחיך׳ (דברים כב,ג) – לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך: ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם. אמר ליה: אי משום הא – לא תסייעי, הכא במאי עסקינן – בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין, מאי למימרא? לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא – כי גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.
מצא חמור ופרה [וכו׳] – הא גופה קשיא! אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך – אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים – הויא אבידה. אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה! רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים – אין זו אבידה! אמר אביי: ׳יגיד עליו רעו׳ (איוב לו,לג), תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים; תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה, והוא הדין לרצה בדרך. אמר ליה רבא: אי ׳יגיד עליו רעו׳, ליתני קילתא וכל שכן חמירתא: ליתני רצה בדרך דהויא אבידה – וכל שכן רצה בין הכרמים; ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה – וכל שכן רועה בדרך! אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא – הא דאפה לגבי דברא, הא דאפה לגבי מתא. רועה ארועה נמי לא קשיא – כאן באבידת גופה, כאן באבידת קרקע. כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה – באבידת קרקע, וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה – באבידת גופה, דרצה בין הכרמים – מסקבא, ורועה בין הכרמים – לא מסקבא. ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע? בדנכרי. ותיפוק ליה משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה! באתרא דמתרו והדר קטלי. ודלמא אתרו בה? אי אתרו בה ולא אזדהרו בה – ודאי אבידה מדעת היא.
פירש ר״ח:
דרך בלשון יון נקראת איסטרטא. אמר רבה, אמר קרא ׳לכל אבידת אחיך׳ – לרבות אבידת קרקע. קתני רישא: רועים בדרך אינה אבידה, הא רצים בדרך ורועים בכרמים – אבידה היא; וקתני סיפא: רצה בכרמים הרי זו אבידה, הא רועים בכרמים – אינה אבידה. קשיא רישא אסיפא. ופריק רבה הכי: רצה ופניה כלפי השדה – אבידה היא וחייב להחזיר; רצה ופניה כלפי המדינה – אינה אבידה; רועה בדרך ואפילו רועה בכרמים – אינה אבידה, אבל יש בה אבידת קרקע, שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם; והאי דקתני רצה בין הכרמים – הויא אבידה, באבידת גופה, כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות. וזהו פירוש מסתקבא, כי סיקוב לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה – בכרמי כותים: אבידת קרקע ליכא, דהא קרקע כותים הוא; אבידת גופה ליכא, דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.
בגמרא העמידו שמדובר במקום שגם הגוים מתרים לפני שהורגים בהמה המפסידה בכרם ולפיכך אין זו אבדת גופה. כדרכנו למדנו: ״אם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה... הרי זו אבדה ונוטל ומכריז״.
ראה לעיל יא,יא (ד״ה הניח פרתו).
שמצא כלי מכוסה באשפה וכו׳משנה בבא מציעא ב,ג: מצא כלי באשפה – אם מכוסה לא יגע בו, ואם מגולה נוטל ומכריז.
ראה לעיל הלכה א (כל המוצא) הבאתי פיהמ״ש.
ראה וכו׳ – במשנתנו שנה התנא: ״אי זו אבדה? מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים... הרי זו אבדה״. רבינו שמר על לשון התנא וכתב תחילה: ״כיצד דרך הנחה? כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום... אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים... הרי זו אבדה״. ושוב העתיק מן הברייתא: ״מצא... ופרה רצה בין הכרמים... ופרה רועה בין הכרמים״, וכתב: ״מצאה רועה בין הכרמים״.
אבל כאשר העתיק מלשון הגמרא: ״דהוה חזי (= ראה) לה בקדמתא ובחשכתא״ כתב בכל האוקימתות של הגמרא: ״ראה... בלילה... בפנות היום ובנשף – אם ראה אותן שלשה ימים... ראה פרה... אם פניה כלפי העיר...⁠״.
הרי לך עוד דוגמא מאלפת לדרכו בקודש של רבינו לרמז למקורותיו בשמרו על לשון המקור, ״שאדם חייב לומר כלשון רבו״ (משנה עדיות א,ג), וכבר ציינתי על כך בהרבה מקומות, והארכתי בדבר זה בספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם (ירושלים תשנ״ט, עמ׳ י ואילך)⁠3.
ובנשף – על פי שמואל א ל,יז: ׳ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם...׳.
השווה הלכות קדוש החדש ג,ז:
כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים, היו עולים למקום מוכן, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא ראש חדש. ואין עולין לשם בלילה אלא בנשףקודם עלות השמש...
משום אבדת הקרקע – והשווה לעיל יא,כ.
1. כך גורס כי״מ ועוד כמה כי״י המובאים בדק״ס, וראה לקמן הלכה י שכך גרס רבינו.
2. ראה דק״ס שמביא מכתבי יד שגורסים במקום ״פרה רועה בין הכרמים״ – ״פרה רועה בעשבים״, או ״פרה רועה בין העשבים״. גירסה כזאת גם מצויה ברי״ף בדפוסים קדמונים. גם הרא״ש (ב,כג) מעתיק: ״פרה ורועה בעשבים – אין זו אבדה״. ובתוספתא בבא מציעא ב,יט: ״טלית מונחת בצד הגדר, וחבית מונחת בין הגדר, וחמור רועה בין עשבים – אין זו אבידה״. ראה לפנינו הלכה ה מוכח שגם רבינו גרס כך.
3. ראה לעיל ח,ט.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאבן האזליד פשוטההכל
 
(ב) וכל דבר שיש בו סימן, בין דרךא הנחה בין דרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, חייב להכריז:
כיצד דרך הנחה, כגון שמצא חמור או פרה רועין בדרך ביום, או שמצא כלי מכוסה באשפה, הרי זה לא יגע בהן, שנאמר ״נדחיםב״ (דברים כ״ב:א׳). אבל אם מצא חמור וכליו הפוכין, ופרה רצה בין הכרמים, או כלי מגולה באשפה, הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז:
Whenever a person takes an article that can be identified with a mark, whether originally it had been placed down or had dropped, whether in a private domain or in the public domain, he is obligated to announce its discovery.
What is meant by an article that appears to have been intentionally placed down? If a person finds a donkey or a cow pasturing on the road during the day, or he finds a utensil buried in a garbage heap, he should not touch them, for Deuteronomy 22:1, the verse that commands the return of a lost object, speaks of an ox or a sheep "going astray" in the way.
If, however, he found a donkey with its gear overturned, a cow running through vineyards or a utensil lying openly in a garbage heap, it is considered a lost article. It should be taken and its discovery announced.
א. ד: בדרך. וכן בסמוך. שינוי לשון לגריעותא.
ב. בד׳ נוסף: בדרך. אך אינו כן בכתוב.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ״ב:א׳) נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ. אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:
(ב-ה) וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הנחה כו׳ עד וכן כל כיוצא בזה. פרק אלו מציאות:
וכל דבר וכו׳ – זה פשוט ופירוש בין בדרך הנחה בשעבר ונטלו:
כיצד דרך הנחה כגון שמצא חמור או פרה וכו׳ – משנה שם (דף ל׳:).
ומ״ש: ביום – מפורש בסוגיא דאמרינן או בלילותא אפילו חדא שעתא נמי פירוש הויא אבידה וחייב ליטפל בה:
או שמצא כלי שמכוסה באשפה וכו׳ – משנה (דף כ״ה:) ולפנים יתבאר באי זה אשפה ואי אלו כלים:
אבל אם מצא וכו׳ – משניות מפורשות שם (דף ל׳:):
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ג) ראה חמור או פרה רועיםא כדרכם בלילה, הרי זו אבידה. בפנות היום ובנשף, אם ראה אותם שלשה ימים זה אחר זה, הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז:
ראה פרה רצה בדרך, אם פניה כלפי העיר, אין זו אבידה, היו פניה לשדהב, הרי זו אבידה.
If one sees a donkey or a cow pasturing in an ordinary place and manner at night, the animal is considered lost.
If he saw the animal pasturing at twilight or at dawn for three consecutive days, it is considered a lost article; it should be taken and its discovery announced.
The following laws apply when a person sees a cow running down a road. If it is facing the city, it is not considered a lost article. If it is not facing the city, it is considered a lost article.
א. בד׳ (גם פ) נוסף: באפר. אך בגמ׳ בבא מציעא ל: לית.
ב. ת2: כלפי השדה. ד (גם פ) [מ׳היו׳]: כלפי השדה. קיצור מכוון.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
רָאָה חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּאֲפָר כְּדַרְכָּן בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף אִם רָאָה אוֹתָן שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר אֵין זוֹ אֲבֵדָה. כְּלַפֵּי הַשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

ראה חמור או פרה – מימרא דרב וסוגיא שם:
ראה פרה וכו׳ – מפורש בסוגיא שעל הברייתא באוקימתא דרבא שם:
בפנות היום ובנשף וכו׳. פשט הלשון משמע דהכל דבר אחד, דפנות היום הוא עלית השמש, [א״ה. מלשון ״עד מעל שמשא״ שהוא תרגום של ״עד בוא השמש״ (שמות כב, כה)] כדכתיב בירמיה ו׳ אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, ופירש רש״י לעת פנות היום, כי פנה היום, כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבית המקדש, וכן פירש התרגום והרד״ק ז״ל, אמנם בגמרא דף ל׳ [ע״ב] אמרו בקדמהא ובחשכתא, ופירש רש״י בקדמהא לפני עלות השחר, וחשכתא שחשכה ערבית ע״כ, ובסמ״ע חו״מ סי׳ רס״א על השו״ע שהעתיק דברי רבינו כתב, וזה לשונו: בפנות היום כן הכי לשון הרמב״ם פרק ט״ו, וזה לשונו, כשיפנה הלילה לקרות היום והיינו בהשכמה וכו׳ ע״כ, מדכתב וזה לשונו, משמע שהוא לשון רבינו, ודבר זה לא מצינו לא בחידושיו, ולא בפירוש המשנה, ואולי דט״ס הוא וצריך לומר ופירש כשיפנה הלילה, אך עדיין קשה מלשון הפסוק כנ״ל, ואולי דשאני לשון כי פנה דהוי לשעבר, ודו״ק, ומדכתב רבינו ובנשף ב״ויו״ אין להוכיח, שכן הוא לשון הגמרא בלא ״או״, ובבאר הגולה כתב שפירושו או בנשף עיי״ש.
אם ראה אותן ג׳ ימים וכו׳. פשט הלשון משמע דעד בכלל קאמר דביום הג׳ תיכף הויא אבדה, והכי קתני לה בברייתא התם, אמנם בגמרא לא משמע הכי, דקאמר תלתא יומי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבדה היא, משמע דאין נקראת אבדה אלא אחר עבור ג׳ ימים דווקא, וצריך לומר דלא אמר כן אלא כלפי קושיתו ולעולם שכן היה סבור רב יהודה אמר רב מתחילה, אבל כשהביאו הברייתא ודאי דכן הלכה.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ד) מצאה רועה בין הכרמים, חייב להכריזא משום אבידת הקרקע. לפיכך אם היו הכרמים של גוי, אינה אבידה, ואינו חייב להחזיר. ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם, הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז:
If a person finds a cow pasturing among the vineyards, he is obligated to return the animal to its owner because of the damage that will be done to the property.
Therefore, if the vineyards belong to a gentile, the animal is not considered lost and there is no obligation to return it. If he suspects that perhaps the gentile will kill the animal when he finds it because it spoiled his vineyard, it is considered a lost article; it should be taken and its discovery announced.
א. ב1, ת2-1: להחזיר.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזלחם משנהיד פשוטהעודהכל
מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר מִשּׁוּם אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל עַכּוּ״ם אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנָּה הָעַכּוּ״ם כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

ואם חשש שמא יהרגנה וכו׳ – בגמ׳ אמרו דאין הורגין אלא א״כ מתרין לבעליה ואין זקוק לה מפני שאם לא התרו בבעלים לא יהרגו ואם התרו בו ולא שמרה מאבד עצמו לדעת הוא וא״כ אינו חייב להתעסק להציל מי שמאבד עצמו לדעת וכתבו הטור ז״ל בח״מ סי׳ רס״א ורבינו ז״ל סמך על מ״ש לעיל בפי״א המאבד עצמו לדעת אין נזקקין לו:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזלחם משנהיד פשוטההכל
 
(ה) מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת חוץ לתחום, חייב להחזיר. היתה רועה בעשבים, או שהיתה ברפת שאינה משמרתא ואינה מאבדת, לא יגע בה, שאין זו אבידה:
מצא קרדום או טליתב בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהן. מצאןג בסרטיאד, הרי זו אבידה, ונוטלה ומכריז. וכן כל כיוצא בזה:
The following rules apply if a person finds a cow in the public domain. If it is found beyond the Sabbath limits of the city, he is obligated to return it. If it was pasturing in the grass or located in a barn that is neither a totally secure place nor one from where it will definitely flee, the finder should not touch it; this is not a lost article.
If he found a garment or an axe at the side of a wall, he should not touch them. If he found them in a thoroughfare, he should take them and announce their discovery. The same applies in all similar instances.
א. ב1: משומרת. ד (גם ק): משתמרת. אך הנושא הוא הרפת.
ב. ד (מ׳קרדום׳): טלית או קרדום. וכ״ה הסדר לפנינו בגמ׳ בבא מציעא לא., אך בכתבי⁠־היד שם הסדר כבפנים.
ג. בד׳ (גם ק) לית. קיצור מכוון.
ד. ב1, ת2-1: באסרטיא.
ה. ד (מ׳זו׳ [בסוף העמוד הקודם]): זה נוטל. קיצור מכוון.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
מָצָא פָּרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת לֹא יִגַּע בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. בִּסְרַטְיָא הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

מצא פרה וכו׳ – משנה (דף ל״ג) וחוץ לתחום בדוקא הא תוך התחום אינו חייב להחזיר וכן מפורש בלישנא בתרא דגמרא:
היתה רועה בעשבים וכו׳ – ברייתא. ונראה דאפילו חוץ לתחום כיון דרועה היא:
או שהיתה ברפת וכו׳ – מפורש במשנה ורפת אפילו חוץ לתחום נמי כדאיתא בגמרא ופירוש שאינה משמרת ולא מאבדת פירש״י ז״ל שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משמרתו שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה ע״כ. והכוונה דבמאבדה הרי זו אבידה ויחזיר:
מצא טלית או קרדום וכו׳ – ברייתא שם (דף ל״א) ז״ל טלית בצד גדר קרדום בצד גדר ופרה רועה בין העשבים אין זו אבידה ג׳ ימים זה אחר זה הרי זו אבידה והובאה לסיוע מימרא דרב דלעיל גם ההיא דמצא פרה וכו׳ וג׳ ימים אלו בפנות היום ובנשף וכמו שמוכיח שם. וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה מילתא ואפי׳ טלית בצד גדר דודאי בודאי הינוח כל שלא נטלו משם תוך ג׳ ימים זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה ע״כ. ורבינו לא חלק:
בסרטיא וכו׳ – ברייתא שם:
מצא פרה ברה״ר אם עומדת ברה״ר חייב להחזיר היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת וכו׳ – בגמרא איכא תרי לישני דר׳ יצחק לישנא קמא ברפת אינו חייב תוך לתחום אבל חוץ לתחום חייב וברה״ר אפי׳ תוך לתחום חייב. ובלישנא בתרא ברפת אינו חייב אפילו חוץ לתחום וברה״ר חוץ לתחום חייב אבל תוך לתחום אפילו ברה״ר פטור. והרא״ש ז״ל בפסקיו בסימן רס״א והטור פסקו כלישנא קמא ואע״ג דלעולם נקטינן כלישנא בתרא מ״מ נקטינן לחומרא בשל תורה וחייב להשיב מקרא דהשב תשיבם אבל ה״ה ז״ל נראה דפסק כלשון אחרון והרב״י ז״ל שם תמה על רבינו ז״ל ועל הר״י ז״ל למה לא הזכירו כלל לא לשון ראשון ולא אחרון. ויש נוסחא מפורשת בדברי רבינו ז״ל שכתב שם מצא פרה ברה״ר אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר והוא כלישנא בתרא. ומסתבר לי הך נוסחא משום דלנוסחאות דידן קשה מאי אם עומדת ברה״ר דקאמר אי לאפוקי רועה לימא סתמא חייב להחזיר ומדקאמר בתר הכי היתה רועה מכלל דרישא בלא רועה אלא נוסחא דכתיבנא עיקר. וכתב רבינו ז״ל או שהיתה רועה להודיענו דאפילו עומדת חוץ לתחום צריך שיהיה נראה שהיא תועה שאם היא רועה בעשבים וכיוצא בזה אפילו חוץ לתחום אינו חייב לה וכיון למ״ש הטור בסימן רס״א בשם הרשב״א ז״ל וז״ל וכגון שניכרת שהיתה תועה ובהכי ניחא דנקט רבינו ז״ל הך חלוקה רועה בעשבים דמילתא דפשיטא היא ודאי דהא תועה בדרך אמרינן בגמרא דאיכא בה תרתי לטיבותא ופשיטא דאינו חייב בו:
מצא פרה ברה״ר וכו׳. גירסא זו אינה מכוונת לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא שאמרו שם דף ל״ב [ע״א], דאם פסק כלישנא קמא הוי ליה לחלק במצאה ברפת בין תוך התחום לחוץ לתחום, ואי כלישנא בתרא אין הדין כן ברשות הרבים, ומצאתי בדפוס מגדל עוז כתוב שם אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר וכו׳, ולפ״ז פסק כלישנא בתרא דברשות הרבים הוא דמחלקינן בהכי אבל ברפת אין לחלק, וכן נראה שהיא גירסת הרב המגיד ז״ל.
מצא פרה ברשות הרבים וכו׳משנה בבא מציעא ב,י: מצאה ברפת – אינו חייב בה; ברשות הרבים – חייב בה.
בבא מציעא לב,א (עם פירש״י):
אמר רבא: רפת שאמרו (ששנינו במשנתנו, עסקינן כש)אינה מתעה (את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת) ואינה משמרת (שאינה נעולה, ואם באת לצאת – יוצאה): אינה מתעה – מדקתני אינו חייב בה, ואינה משמרת – מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה, דאי סלקא דעתך משמרת – השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי, משכח לה מגואי מבעיא! אלא שמע מינה אינה משמרת. שמע מינה.
מצאה ברפת אינו חייב. אמר רבי יצחק: והוא שעומדת תוך לתחום. מכלל דברשות הרבים, ואפילו בתוך התחום – נמי חייב. איכא דמתני לה אסיפא: ברשות הרבים חייב בה, אמר רבי יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת, אפילו עומדת חוץ לתחום – נמי אינו חייב בה.
כדרכו, פסק רבינו כלישנא בתרא1.
היתה רועה בעשבים... מצא קרדום או טלית וכו׳ – בבא מציעא ל,ב-לא,א:
תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום, באסרטיא (דרך בלשון יון נקראת איסטרטא [-ר״ח]), ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בעשבים – אין זו אבידה. שלשה ימים זה אחר זה – הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם.
ראה בהלכה הקודמת הערה 2 ביררתי את גירסת רבינו בברייתא זו.
וכן כל כיוצא בזה – השווה מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות כג,ד (אפשטיין-מלמד עמ׳ 215):
׳[כי תפגע שור אֹיִבך או חמֹרו] תֹּעה׳ – כל שדרך תעיתו. מכאן אתה אומר: היה חמור רועה כדרכו וכלים מונחין כדרכן אין נזקק להן; חמור מפסיג בין הכרמים, כלים מונחין באמצע דרך הרי זה יזקק להן.
״כלים מונחין כדרכן... כלים באמצע דרך״ – כלל רבינו באמרו: ״וכן כל כיוצא בזה״.
1. ראה לעיל א,ח הערה 4.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ו) מצא גוזלות מקושרין בכנפיהם ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות, הרי זהא לא יגע בהם, שמא בעליהם הניחום שם. ואם נטלן, הרי אלו שלו, ואם היו קשורין קשר שהוא סימן, חייב להכריז. וכן, אם מצאן קבועין במקומן, חייב להכריז, שהמקום סימן:
If a person finds young doves whose wings are tied together and they are hopping behind a stone wall, a wooden fence or in a lane in the fields, he should not touch them, since it is possible that their owner left them there. If, however, he takes them, they become his property.
If they were found tied with a unique knot that can serve as a mark of identification, the finder is obligated to announce their discovery. Similarly, if he found them located in a fixed place, he is obligated to announce their discovery, for the place where an object is discovered can serve as a mark of identification.
א. בד׳ (גם ק) לית. אך במשנה בבא מציעא ב, ג בכ״י רבנו כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
מָצָא גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן וּמְדַדִּין אַחַר הַגָּדֵר אוֹ אַחַר הַגַּפָּה אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָן קְבוּעִים בִּמְקוֹמָן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן:
מצא גוזלות מקושרות בכנפיהן וכו׳ ואם נטלן הרי אלו שלו – א״א זה שבוש, כל ספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו.
מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם וכו׳ וכן אם מצאה קבועים וכו׳ עד שהמקום סימן: כתב הראב״ד ז״ל זה שבוש כל ספק הינוח יעמוד עד שיבוא אליהו עכ״ל:
ואני אומר ח״ו כי פה קדוש יאמר דבר זה מכמה טעמים, חדא וכי ספק הינוח הוא זה והלא דקדק בלשונו בזה הפסק בשנים ושלשה מקומות שכתב שמא בעליהן הניחו שם אלמא בודאי הינוח מדבר ועוד מקשורין וקושרין ודאי הניחם הקושר וסימן הוא לו כמו שפירש והוא דומיא דמקום ועוד כתב קבועין במקומן פירוש שהמקום סימן משמע שהוא ודאי מקום הינוח שהניחו שם בעליהן וזהו הנקרא בלשון הגמרא מקום. ופ׳ אלו מציאות (דף כ״ב ע״ב) גמ׳ מתני׳ דכריכות בר״ה פליגי בה רבה ורבא וקי״ל הלכה כרבא דמקום הוי סימן ובגמרא (דף כ״ב) מתני׳ דחתיכות של בשר גרסינן בעא מיניה רב ביבי מר״נ מקום הוי סימן או לא הוי סימן ושקיל וטרי למיפשטה עד דמסיק בלישנא בתרא באיכא דאמרי מקום הוי סימן וה״נ אסיקנא התם (דף כ״ה:) גמרא מתני׳ דמצא אחר הגפה וכן פסק ר״י אלפס מדקא מקשי פשטיה דתלמודא וניהוי מקום סימן מכלל דהכי הלכתא ומשם פסק ר״מ ז״ל זה הפסק ולא ראינו ולא שמענו חולק על זה מעולם וגם הראב״ד ז״ל עצמו כתב כן כמו שתראה בלשונו שאני מעתיק לפניך בסמוך ועוד כי ספק הינוח שכתב בשם הראב״ד ז״ל כבר כתבו ר״מ ז״ל בתחלת זה הפרק סוף הפסק הראשון אפי׳ נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה״ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ופסקה כן מדגרסינן להדיא סוף ההיא שמעתא דגמ׳ מצא אחר הגפה כו׳ והביא ר״י אלפס ז״ל בהלכות א״ר אבא בר זבדא זאת אומרת כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר ויס״ג להדיא בדבר שאין בו סימן גם עד שיבא אליהו לא נזכר בזה הענין ואע״פ שהוא הוא הלא דבר הוא ולכך אני אומר אחד מן המתמיהים השיג וכתב בשם הראב״ד ז״ל:
מצא גוזלות מקושרין וכו׳ – פירוש גפה סתימת כותל של עץ או של קנים גדר של אבנים עכ״ל ר״ש ז״ל.
ומ״ש: ומדדין – פירוש לדעת הרב אפילו מדדין לא יגע בהן ואין צ״ל באין מדדין. וכל זאת הבבא משנה וסוגיא שם (דף כ״ה:) וכבר כתבתי למעלה מה שהוקשה במ״ש הרי אלו שלו כלומר מפני שאין בו סימן וכן השיגו הר״א ז״ל דספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו בדבר שאין בו סימן:
ומדדין בכנפיהם וכו׳ – כתב ה״ה ז״ל פירוש לדעת הרב אפילו מדדין לא יגע בהן וכו׳ הוא מפני שהוא פירש לעיל לדעת רבינו ז״ל דספק הנוח אפי׳ בדבר שיש בו סימן לא יטול וכיון שכן אפי׳ אין מדדין והוי בהו מקום סימן מ״מ אין לו ליטלם לזה אמר דהוי מכ״ש אין מדדין דליכא למימר בהו מעלמא אתו וכיון שמצאן אחורי הגדר אמרינן דהוי ודאי הנוח ופשיטא שלא יטול אלא אפי׳ הא דאיכא למימר מעלמא אתו ומותרים אפי׳ הכי לא יגע בהן:
מצא גוזלות מקושרין וכו׳. מדלא כתב או מדדין משמע שהכל דין אחד, אך אין זה אמת חדא דכשהן מקושרין בכנפיהן אינן יכולין לנדוד, ועוד דבגמרא לא משמע הכי, אלא הכוונה או מדדין לרבותא וכמו שכתב הרב המגיד ז״ל, ומה שכתב לקמיה ואם היו קשורים קשר שיש בו סימן אכולהו קאי, דעכ״פ חייב להכריז.
מצא גוזלות. עי׳ השגות ומ״מ ולח״מ. והראב״ד לשיטתו שבפרקין ה״א ושם הסברנו דעת רבנו.
מצא גוזלות מקושרין וכו׳משנה בבא מציעא ב,ג:
מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן.
בגמרא שם כה,ב:
מאי טעמא? דאמרינן, הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו – לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. ואמאי? ליהוי קשר סימנא! אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: במקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו. ולהוי מקום סימן! אמר רב עוקבא בר חמא: במדדין. אי במדדין – מעלמא אתו, ומותרין! איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר אינש אצנעינהו, והוה ליה ספק הינוח, ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח – לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר.
פירש ר״ח:
מצא אחר הגפה, פירוש הגפה – סגירה, מלשון ׳יגיפו הדלתות׳ (נחמיה ז,ג), וכדתנן (פסחים ז,יב): ״מן האגף ולפנים״. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע. ואוקימנא: בדלית בהו סימן ובמדדין – איכא למימר מעלמא אתו, ואיכא למימר איניש אצנעינהו – הוי ליה ספק הינוח, וכל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל (ב,ד): ר׳ אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה. אתא שאיל לרב, אמר ליה, לא עבדת יאות. אמר ליה, אהדריה. אמר ליה, לא, דנימר, אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה. פירוש מדדין – מהלכין מעט מעט כדכתיב: ׳אדדם עד בית אלהים׳ (תהילים מב,ה), ותנן נמי: ״האשה מדדה את בנה״ (שבת יח,ב).
אשר להשגת הראב״ד, ראה לעיל הלכה א (ד״ה דבר שאין בו סימן זכה בו).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(ז) מצא באשפה כלי מכוסה, הרי זה לא יגע בו, כמו שביארנו, ואם אשפה שאיןא עשויה להתפנות היא, ונמלך עליה לפנותה, אף על פי שמצאו מכוסה, נוטל ומכריז. וכן, אם היו כלים קטנים, כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן, ואפילוב היו מכוסין באשפה הקבועה, נוטל ומכריז:
If a person finds a utensil buried in a garbage heap, he should not touch it, as mentioned above. If the garbage dump is not usually cleared away, and its owner decides to clear it away, he should take the utensil and announce its discovery, even though it is buried. If he discovers small utensils - e.g., a knife, a spit or the like - he should take them and announce their discovery, even though they were buried.
א. ד (גם פ): שאינה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא מציעא כה:, אך בכ״י פירנצה שם כבפנים.
ב. ת2-1: אפילו. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶּה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים כְּגוֹן סַכִּין וְשִׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
(ז-ט) מצא באשפה וכו׳. פרק אלו מציאות:
ואם נפתחו האוצרות כו׳ עד ומשקל אחד לכולן: כתב הראב״ד ז״ל זה הטעם אינו מחוור אצלי וכו׳:
ואני אומר זו מחלוקת ישנה בין רש״י ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל גמרא מתני׳ דחתיכות של בשר וכו׳ ודייקינן עלה מברייתא מחביות של יין ואוקמה רבי זירא ברשום ואביי אוקמא אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ור״מ ז״ל עמד בשיטת רש״י וראב״ד בשיטת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל:
מצא באשפה וכו׳ ואם אשפה וכו׳ – פסק כשתי האוקימתות האמורות בגמרא (דף כ״ה:) ועל המשנה דלא פליגן אהדדי ועיקר:
מצא באשפה כלי מכוסה וכו׳משנה בבא מציעא ב,ג: מצא כלי באשפה, אם מכוסה – לא יגע בו; ואם מגולה – נוטל ומכריז...
בבא מציעא כה,ב:
מצא כלי באשפה, מכוסה לא יגע בו, מגולה – נוטל ומכריז. ורמינהו: מצא כלי טמון באשפה – נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות! אמר רב זביד: לא קשיא, הא בכובי וכסי, הא בסכיני והמניק: בכובי וכסי – לא יגע, בסכיני והמניק – נוטל ומכריז. רב פפא אמר: הא והא בכובי וכסי, ולא קשיא, כאן באשפה העשויה לפנות, כאן באשפה שאינה עשויה לפנות. אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא! אלא, באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות, אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה לפנות? שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים.
פירש ר״ח:
מצא כלי טמון באשפה – לא יגע בו. איני! והתניא: נוטל ומכריז! ופריק רב זביד: לא קשיא, מתניתין בכוכי וכסי דמצנעי להו אינשי. בהמנק וסכין דאיכא למימר בטאטא שקלינהו בהדי עפרא דביתא וזרקינהו לאשפה ולא ידע, שכן דרך בני אדם לכבד הבית ולהשליך העפר לאשפה. פירוש המנק – כלי שיש בו שני ראשים, כגון המזלג שיש לו שלש שיניים, ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה.
כמו שביארנו – לעיל הלכה ב: ״כיצד דרך הנחה? כגון... שמצא כלי מכוסה באשפה, הרי זה לא יגע בהן...⁠״.
ונמלך עליה לפנותה... נוטל ומכריז – הואיל ונמלך לפנות את האשפה, לפיכך על המוצא ליטול את האבדה בתחלה ולהכריז, אע״פ שהיא דרך הינוח, שאם לא יטלנה תלך לאיבוד ובעליה לא ימצאנה לעולם.
כלים קטנים... נוטל ומכריז – כמבואר בגמרא הנ״ל: ״שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים״, והרי זו אבדה ממש ולכן ״נוטל ומכריז״.
הר״ח פירש: המנק = כלי מעין מזלג בעל שתי שיניים, וכן נראה שפירש רבינו בהלכות שופר סוכה ולולב ח,ג: ״נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים״. אולם כיון שלא היתה כנראה תיבה בעברית מתאימה, לפיכך העדיף רבינו להציע דוגמא אחרת – ״שפוד״ שאף הוא כלי קטן, והוסיף: ״וכיוצא בהן״ לכלול גם המנק וגם שאר כלים קטנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ח) מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה, לא יגע בהן, דרך נפילה, הרי הן שלו. וכן, אם מצא כריכות קטנות של שיבולים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה, וכיכרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, מפני שאין בהן סימן. ואם יש בהן סימן, נוטל ומכריז, שסימן העשוי להידרס הרי הוא סימן:
If a person finds scattered produce that appears to have been intentionally placed down, he should not touch it. If it appears that it has fallen, he may keep it.
Similarly, if he finds small sheaves of grain in the public domain, he may keep them, for they do not have a mark. The same applies if he finds cakes of pressed figs, a baker's loaves, a string of fish, pieces of meat, raw wool as it comes from the country, bundles of flax or stretches of purple wool, for they also do not have marks by which they can be identified.
If an item has a mark by which it can be identified, the finder should take it and announce its discovery. Although the mark will ultimately be worn off by trampling, it is still considered a valid mark of identification.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין דֶּרֶךְ הַנָּחָה לֹא יִגַּע בָּהֶן. דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן. אוֹ שֶׁמָּצָא עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

מצא פירות וכו׳ – מפורש במשנה ובגמ׳ (דף כ״א) בראש הפרק:
וכן אם מצא כריכות קטנות וכו׳ – דין הכריכות משנה ומסקנא בגמ׳.
ומ״ש: שהרי אין בהם סימן – פירוש שאין לומר מקום הוי סימן דבני רשות הרבים מגלגלין אותם ודוחפין אותם ממקומם:
עיגולי דבילה וכו׳ – שם במשנה, וכל אלו הטעם שהרבה מהן שוין במשקל שכן דרך העושין אותם למשקל אחד. אי נמי כשהן דברים שאין דרך לידע בהם משקל לעולם ופירוש הבאות ממדינתן שלא נעשה בהן שינוי. ופירוש אניצי פשתן רשתות רשט״א בלעז ולשונות של ארגמן צמר סרוק ועשוי כמין לשונות של ארגמן:
ואם יש בהן סימן – מסקנא דגמרא שם (דף כ״ב:):
מצא פירות מפוזרים וכו׳ – כתב הטור [סימן רס״ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני׳ דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו׳ הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ״ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני׳ דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי״ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו׳ גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית׳ ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני׳ בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ״כ הרמב״ן לדעת הרי״ף וכ״כ נמוקי יוסף:
ומחרוזות של דגים וכו׳ – בגמ׳ מקשה וליהוי קשר סימן בקטרא דציידא וחתיכות של בשר ליהוי משקל סימן ותירצו במשקלי דשוין וכו׳ ולכך כתב רבינו ז״ל ואם יש בהן סימן כלומר דהרי נתבאר לעיל דהמשקל והקשר הוי סימן ומחרוזות וחתיכות דקאמר לעיל הוי דאין בהן סימן ממשקל וקשר:
מצא פירות מפוזרין וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל מפורש במשנה ובגמרא בראש הפרק ע״כ, ולכאורה קשה טובא דהתם אוקמוה למתניתין במכנשתא דבי דרי וקב בארבע אמות דווקא ולא שני לן בין דרך נפילה לדרך הינוח, ואיך כתב הרב המגיד שהוא מפורש בגמרא, אך באמת הדין עמו, שהרי הקשו שם עליה דרב יצחק דקאמר דקב בד׳ אמות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי, לא צריכא במכנשתא דבי דרי וכו׳, נמצא שהדין אמת לפי השתנות המציאות דבעת אסיפת הגורן שיעורן בקב, ולא שני לן בין דרך נפילה לדרך הינוח, אבל בלא עת האסיף, חזרנו לדין דאין לחלק אלא בין דרך נפילה לדרך הינוח כמבואר בגמרא, ודין מכנשתא דבי דרי הביאו רבינו לקמן דין י״ב, וכן נראה מדברי הנמוקי יוסף ז״ל שכתב במכנשתא וכו׳, כלומר אין הכי נמי דדרך נפילה נמי אפילו טובא וכדאמרינן, אלא דרב יצחק אתא לאשמועינן דבגורן וכו׳, נפיש טרחייא לקבצן, בציר מהני, ואם פזורין פחות מכאן ע״כ, גם בהגהות אשרי כתב וזה לשונו: ושלא בשעת אסיפת גרנות אפילו יותר מקב בד׳ אמות שלא הונחו אלא נפלו הרי אלו שלו, ואם הם דרך הינוח אפילו פחות מקב בד׳ אמות לא יגע בהם, ומדברי הרב ר׳ ברוך מארץ יון ור״י אלפס והר״מ משמע דאפילו בשעת אסיפת גרנות אם מצא שלא במקום הגורן אפילו יותר מקב בד׳ אמות והם דרך נפילה הרי אלו שלו ע״כ, הרי שהביא גם הוא דברי הרי״ף ורבינו כנ״ל:
ובזה תתורץ על נכון קושית הטור ז״ל שהזכיר הכסף משנה שהקשה דלא נהירא, דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו׳ ע״כ, נראה שהבין ז״ל דדין זה שהזכיר רבינו הוא דין המשנה, ואין נראה כן דדין המשנה הזכירו רבינו לקמן דין י״ב, באוקימתא דרב יצחק כדמותו, ודין זה הוציאו רבינו מדברי הגמרא, דאמרו אי דרך נפילה וכו׳, והכסף משנה נדחק מפני קושיא זו, דהך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי, אבל בתר דידעינן מתניתין בכל אופן מתוקמא וכו׳, וכן כתב בית יוסף חו״מ סי׳ רס״ב בשם הרב המרשים ז״ל עיי״ש, והוא דוחק שהרי אוקימתא דיקירי לא נאמר בגמרא אלא גבי עיגולי דבילה, ואם איתא לפחות הוי ליה למימר השתא דאתית להכי גם גבי פירות מפוזרים היינו טעמא משום דיקירי, וכמו שכתב הדרישה ופרישה ז״ל שם אם איתא שנפלה אוקימתא דמכנשתא דבי דרי, ומכל שכן שרבינו הזכירה לקמן, ודו״ק היטב.
מצא פירות מפוזרין וכו׳משנה בבא מציעא ב,א:
אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן – הרי אלו שלו...
בבא מציעא כא,א-ב:
מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. היכי דמי? אי דרך נפילה – אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח – אפילו בציר מהכי נמי לא! ...
תא שמע: עיגולי דבילה וככרות של נחתום – הרי אלו שלו. אמאי? והא לא ידע דנפל מיניה! התם נמי, אגב דיקירי – מידע ידע בהו. תא שמע: ולשונות של ארגמן – הרי אלו שלו. ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה! התם נמי, אגב דחשיבי – משמושי ממשמש בהו, וכדרבי יצחק.
פירש ר״ח:
אמר רבי יצחק, קב מפוזר בד׳ אמות. ומקשינן עליה: אי דרך נפילה אשכחינהו – אפילו יותר מקב שלו הן, אי דרך הנחה אשכחינהו – אפילו פחות מקב לא יגע בהן! ...
הטור (חושן משפט, סי׳ רסב) מקשה על רבינו:
והרמב״ם ז״ל כתב: מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן – לא יגע בהן, דרך נפילתן – הרי הן שלו. ולא נהירא! דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי הן שלו, במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים, כדפרישנא לעיל בקב בד׳ אמות, הא לאו הכי – אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן. ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים – מותרים, אבל סתמא – לא!
ובכסף משנה הוסיף והסביר:
טעמו, דכי אותבינן עליה דאביי דאמר, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתניתין דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו, שני: במכנשתא דבי דרי. ואם כדברי רבינו, טפי הוה עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה!
ברם, לדעת רבינו העדיפה הגמרא, לדברי אביי, להעמיד את משנתנו במכנשתא דבי דרי משום שבמקרה זה פשוט שהפירות הרי הם של מוצאם, הואיל והבעלים מפקירים אותם מראש. מה שאין כן בדרך נפילה, שלדעת אביי הסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הרי אלו שלו רק בתנאי שידעו ונתיאשו הבעלים, אבל בסתמא – לא. אמנם, לאחר מכן מביאה הגמרא אפשרות נוספת להבנת דין הרי אלו שלו, והיא שמדובר בדברים שמרגיש בהם עם נפילתם מחמת כובדם או חשיבותם. מעתה ניתן לומר שמה שאומרת הגמרא תחילה: ״אי דרך נפילה, אפילו טובא נמי״, הוא דין מוחלט, הואיל ופשוט שיודעים הבעלים בנפילת הפירות, וכך פסק רבינו. כן כתב הרמב״ן בחידושיו להסביר את דעת הרי״ף (בבא מציעא כא,א, ד״ה וזה שהביא):
ונראה לי שהוא סובר, דבתר דמתרצינן בגמרא: אגב יוקריהו וחשיבותיהו, הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא, ויהיה נכון הפירוש האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתינו במכנשתא דבי דרי דוקא, שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא.
ברם כל זה אמור בדרך נפילה. אבל ״מצא פירות מפוזרין דרך הנחה – לא יגע בהן״ מפני שמדובר במקום המשתמר לכל הפחות במקצת ואין זאת אבדה.
וכן אם מצא כריכות קטנות וכו׳ – בבא מציעא כב,ב-כג,א:
כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו. אמר רבה: ואפילו בדבר שיש בו סימן. אלמא קסבר רבה סימן העשוי לידרס – לא הוי סימן. רבא אמר: לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן – חייב להכריז. אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס – הוי סימן. ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה. סימן העשוי לידרס – רבה אמר: לא הוי סימן, ורבא אמר: הוי סימן. תנן: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד (נוטל ומכריז)[חייב להכריז]⁠1. היכי דמי? אי דלית בהו סימן – ברשות היחיד מאי מכריז? אלא לאו – דאית בהו סימן, וקתני: ברשות הרבים הרי אלו שלו, אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, תיובתא דרבא! אמר לך רבא, לעולם דלית בהו סימן, ודקא אמרת ברשות היחיד מאי מכריז? מכריז מקום. ורבה אמר: מקום לא הוי סימן. דאיתמר, מקום – רבה אמר: לא הוי סימן; ורבא אמר: הוי סימן. תא שמע: כריכות ברשות הרבים – הרי אלו שלו, ברשות היחיד – (נוטל ומכריז)[חייב להכריז]. והאלומות, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד – נוטל ומכריז. רבה היכי מתרץ לה ורבא היכי מתרץ לה? רבה מתרץ לטעמיה – בסימן, ורבא מתרץ לטעמיה – במקום. רבה מתרץ לטעמיה – בסימן: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו – משום דמדרסא, ברשות היחיד (נוטל ומכריז)[חייב להכריז] – דלא מדרסא, והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד נוטל ומכריז – כיון דגביהן, לא מדרסא. ורבא מתרץ לטעמיה – במקום: כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו – דמינשתפא, ברשות היחיד חייב להכריז – דלא מינשתפא, והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד נוטל ומכריז – כיון דיקירי לא מינשתפא...
ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא, כריכות ברשות הרבים – הרי אלו שלו, ברשות היחיד, אי דרך נפילה – הרי אלו שלו, אי דרך הנחה – (נוטל ומכריז)[חייב להכריז]. וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן – לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה – חייב להכריז.
פירש ר״ח:
פירוש סימן העשוי לידרס, כגון קשירת כריכות וכיוצא בהן שאם ידרסו יותרו הקשרים ובטל הסימן. וקתני: סימן העשוי לידרס – רבה אמר, לא הוי סימן ודינו כדין דבר שאין בו סימן; ורבא אמר, הוי סימן...
פירוש מינשתפי – מתגלגלין ברגלי בני אדם. פירוש כיון דיקירי לא מינשתפי – כיון שהן כבדים אינן מתגלגלין ברגלי בני אדם...
יש מן הראשונים (הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א בחידושיהם על אתר) המפרשים שסימן העשוי לידרס אמור רק לגבי כריכות ברשות הרבים, אבל בכל שאר המנויים במשנה מדובר באופן שאין הסימנים עשויים לידרס, כדי שלא תהא פירכא על הסובר סימן העשוי לידרס אינו סימן. ברם הרואה יראה שרבינו מפרש שבכולם יתכנו סימנים שעשויים לידרס, שהרי אחרי שמנה את כולם מסיים ״שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן״, וסיום זה מתייחס לכל המוזכרים בהלכה זו. אבל כיון שלהלכה גם סימן העשוי לידרס הרי הוא סימן, בכולם שדין אבדה להם – ״נוטל ומכריז״, ואין צריך לומר אם יש בהם סימנים שאינם עשויים לידרס.
כריכות קטנות – הוסיף רבינו: ״קטנות״ על הנאמר במשנה, על פי סוגיית הגמרא שמבדילה בין כריכות לאלומות: ״והאלומות... כיון דיקירי (=כבדות)״. ברור אפוא, שהכריכות – קטנות וקלות הן.
רבינו לא הביא בהלכה זו את הדיון ב״מעות מפוזרות״ המופיע במשנה, כי ריכז את כל ענייני המעות בפרק הבא.
נוטל ומכריז שסימן העשוי לידרס וכו׳ – כלומר, הואיל ואם יניחם שם עלול הסימן להידרס ובעל האבדה יפסיד, לפיכך נוטל ומכריז.
שסימן העשוי לידרס... סימן – מן הראוי להזכיר פה מה שכבר ציינתי בפתיחה לפרק זה. הסימנים הם היסוד עליו בנוי חיוב ההכרזה והשבת האבדה, וזאת מפני שתי סיבות. האחת, הסימן הוא מייחד את החפץ הזה ומזהה אותו, כי אין להעלות על הדעת שישנם חפצים אחרים כמוהו עם אותם הסימנים בדיוק ואחד מן החפצים ההם נפל כאן מאחר. על פי זה מובנת הדרישה לסימנים מובהקים (יג,ב), כיון שישנם הרבה חפצים דומים בסימנים כמו ארוך וקצר וכיו״ב, אבל חפץ כזה עם הסימנים המובהקים שלו מסתבר שיש רק אחד בלבד וממילא הוא זה שאבד לאומר את הסימנים. ברם זיהוי זה יתכן רק כל עוד קיימים הסימנים, אבל אם הסימנים עלולים להעלם ולעבור מן העולם, כי אז לא יהא אפשר עוד לזהות את האבדה. מעתה, הסיבה השניה שבלעדיה אין חיוב הכרזה והשבה היא שאין הבעלים מתייאשים, וזאת מפני שהם סומכים על כך שיתנו סימנים והמוצא ישיב להם את אבדתם, וכפי שכתב רבינו (יד,ג): ״וכל דבר שיש בו סימן... הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו ויחזור להם״. כאשר מדובר בסימנים הקבועים ועומדים, הבעלים אינם מתייאשים. אבל אם מדובר על סימנים מובהקים אלא שאינם עמידים, כגון סימן מובהק העשוי להידרס, יש מקום לספק: האם בעל האבדה מתייאש כבר מיד שנודע לו שאבד ממנו כיון שהוא חושש שהסימן כבר נדרס, או שמא סובר הוא שיתכן שעדיין לא נדרס כי אין שם הרבה עוברים ושבים? פסק ההלכה הוא שסימן העשוי להידרס הרי הוא סימן – כלומר, תולים אנו שיתכן שבעל האבדה לא נתייאש כי הוא סומך על כך שהסימן המובהק שיש לו עדיין קיים.
ראה לקמן (הלכה י) שגם שם מדובר על אותו עיקרון. כבר פסק רבינו שהמקום הוא סימן מובהק (יג,ה), וברור שכוונתו שמתאר את המקום בצורה מצומצמת ומדוייקת, כגון ״בצד הגדר״ (לעיל הלכה ה), וכן ״אחר הגדר או אחר הגפה״ (הלכה ו), במקום מסוים וכיו״ב. ועל פי זה כתב (הלכה ו): ״אם מצאן קבועין במקומן – חייב להכריז, שהמקום סימן״ – קבועין דווקא, כי במקרה כזה אין הבעלים מתייאשים. אבל אם מצא גוזלות מדדין, אין כאן עוד סימן מקום שהרי ברור הוא שכבר זזו מן המקום שהונחו שם בתחלה. כמו כן יש להסתפק גם בכריכות, אע״פ שהן עצמן אינן יכולות לזוז, הואיל ומתגלגלות ברגלי בני אדם, אם חושש בעל האבדה שעברו שם בני אדם הרבה שמא כבר התייאש, כי אם הזיזון עוברים ושבים אפילו מעט ממקומן שהניחן שם בתחלה, כבר אין לו סימן מובהק, כי האבדה עכשיו אינה מצויה עוד בדיוק במקום שהניחה אלא במרחב הכללי או בסביבה. ההלכה נפסקה שמקום הוא סימן, אבל כמובן מדובר דווקא במקום מסוים ומוגדר היטב, שהוא סימן מובהק.
1. הגהתי על פי כי״מ ועוד כי״י המובאים בדק״ס, וכן בכל הסוגיא.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ט) אבל אם מצא כיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין, וכדי שמן, חייב להכריז, שכל אלו יש להן סימנין מובהקין. ואם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן, הרי אלו שלו, ואף על פי שהן רשומין, שכל הכדיןא כך הןב רשומותג, ונמצאו אלו הכדין ככיכרות הנחתום, שיש צורה אחת לכולם ומשקל אחד לכולם:
If, however, a person finds bread baked by an ordinary person, wool that has been dyed by a craftsman, jugs of wine or jugs of oil, he is obligated to announce their discovery, for all these articles possess distinctive marks by which they can be identified.
If, however, this occurs during the season when the stores of wine and oil are opened, the jugs belong to the finder even when the seal is marked. For all the jugs will be marked in the same fashion. The jugs will thus resemble loaves of bread coming from a baker, which all possess a standard shape and weight.
א. ד: הכדות. וקלקול לשון הוא.
ב. ד (גם ק): היו. אך תחילת המשפט בלשון הווה.
ג. ת2: רשומין.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
אֲבָל אִם מָצָא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁכׇּל אֵלּוּ יֵשׁ לָהֶם סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְאִם נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשׁוּמִין. שֶׁכׇּל הַכַּדּוֹת כָּךְ הָיוּ רְשׁוּמוֹת וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ הַכַּדִּין כְּכִכְּרוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶׁיֵּשׁ צוּרָה אַחַת לְכֻלָּן וּמִשְׁקָל אֶחָד לְכֻלָּם:
ואם נפתחו אוצרות של יין ושמן הרי אלו שלו ואע״פ שהן רשומין, שכל הכדין כך הן רשומות – א״א זה הטעם אינו מחוור, אבל הטעם שהכל נכנסין לאוצרות ליקח ורואין הסימן שעליהן, ולפיכך מי שנפלה ממנו מתיאש, אומר, אחר נתן סימניה ונטלה. מיהו דוקא ברקתא דנהרא, אבל בדוכתא אחרינא מקום הוי סימן.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

אבל אם מצא ככרות וכו׳ – משנה (דף כ״ד כ״ה) והחילוק בין נפתחו אוצרות ללא נפתחו מפורש שם בגמ׳ (דף כ״ג:) והטעם שכתב רבינו ז״ל כדעת רש״י ז״ל והר״א ז״ל כתב טעם אחר לומר שאפילו הם רשומין ברושם משונה שאין דרך בכך הרי אלו שלו וכן דעת הרשב״א ז״ל. עוד כתב הר״א ז״ל מיהו דוקא ברקתא דנהרא וכו׳ ועיקר דהכין מסקנא דגמרא למ״ד מקום הוי סימן. ונראה לי שכשכתב רבינו ז״ל לפנינו גבי כריכות דרך הנחה ברה״י חייב להכריז ה״ה לכל הדברים שהזכיר. ומ״מ עיקר הדין כך הוא דכל דרך הנחה בדבר שאין בני רה״ר דוחפים אותם ברגליהם הוי מקום סימן אבל בדברים קטנים לא שאני אומר בני רה״ר דחפוהו ולא נמצא במקום שהניחו ודרך נפילה אין לומר מקום הוי סימן שהרי אינו יודע כשנפל בו. זה העולה מכלל הסוגיות:
אם נפתחו האוצרות. עי׳ השגות. ובמ״מ [כתב] דרבנו מפרש כפי׳ רש״י ועיין תוס׳ ב״מ דף כ״ג ע״ב ד״ה אביי. ומה שהקשה הראב״ד דהא רב זביד אוקים ברקתא דנהרא ב״מ דף כ״ג ע״ב לק״מ דהתם פריך דמתני׳ איירי בכל גווני בין דרך נפילה בין דרך הנחה והוקשה לו אמאי דרך הינוח הם שלו יכריז מקום והוצרך רב זביד לאוקים ברקתא דנהרא ורבנו איירי דרך נפילה דלא שייך סימן מקום עיי׳ מ״מ ובפרקין ה״ח וה״י.
אבל אם מצא וכו׳משנה בבא מציעא ב,ב:
אלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גבי זה, כרכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין, וכדי שמן – חייב להכריז.
בבא מציעא כג,ב:
אמר מר: חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים – הרי אלו שלו. והא תנן: כדי יין וכדי שמן חייב להכריז! אמר רבי זירא אמר רב: מתניתין ברשום. מכלל דברייתא – בפתוח, אי בפתוח – אבידה מדעת היא! אמר רב הושעיא: במציף. אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום, ולא קשיא, כאן קודם שנפתחו האוצרות, כאן לאחר שנפתחו האוצרות. כי הא דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: זיל שקול לנפשך.
בעי מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן? אמר ליה: תניתוה, מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים – הרי אלו שלו. ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן לכרוז מקום! אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן – ברקתא דנהרא. אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן – דאמרינן ליה, כי היכי דאתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך. איכא דאמרי, אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן – דאמרינן ליה, כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך האי מקום.
פירש ר״ח:
מסובריא דנזייתא, כסויי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום, כשהוא מרופרף נקרא מצוף, מלשון ציפוי. ואסקינן בה: אידי ואידי ברשום, ומתניתא דקתני הרי אלו שלו – לאחר פתיחת האוצרות, שהכל כשהן באוצרות כשהן רשומין כן מוציאין אותו, והכל ענין אחד הן. כי הא דר׳ יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא אחר פתיחת האוצרות, ואמר ליה אביי, זיל שקול לנפשך. סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן.
בתיאור המציאות שמדובר עליה בכדים רשומים כדאי להביא את דברי המאירי על אתר (שלזינגר עמ׳ 87):
מצא חבית של יין קודם שנתפתחו האוצרות, והוא קודם שבט, אם היא מגופה ושרוקה בטיט כמשפט כל החביות הרי היא שלו שאין כאן סימן שכלם בדרך זה הם. וכל שכן אם מצאה פתוחה שכל שמניח חביתו פתוחה ברשות הרבים אבדה מדעת היא. ודרך נפילה אין כאן שאין דרך נפילה אמורה בחביות. מצאה רשומה ר״ל בטיט חדש הואיל ואין דרך חביות ברשום עד שיתפתחו האוצרות, מחזירה ברשום זה. וכן אם מצאה מגופה בלא טיט... ואם משנתפתחו האוצרות אין רשום או מגופה בלא טיט סמן כלל. וכן הדין בכדי שמן.
שמא תאמר תהא מידת החבית סימן, פירשוה במקום שרובן עשויות במידה אחת.
יש מפרשים ברשום זה שהוא סימן מיוחד לבעלים, כל אחד בשלו. ומה שהקשו: מכלל דברייתא בפתוח, לא שהפתוח הפך רשום אלא כך פירושו: מכלל דברייתא בפתוח שאלו בסתום רשום היה, שהרי תיכף שסותמין רושמין. והעמידוה במוצף – כלומר, שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, שעד שהם טחין אין רושמין. לאחר כך העמידוה: כאן קודם שנתפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו, שקודם שנפתחו הרי הרשום סימן לכל אחד בשלו, אבל לאחר שנתפתחו אינו סימן שמא לאי זה חנוני נטלה שהרי החנונים לקחו מהם הרבה. וכן עיקר.
יש מן הראשונים שתמהו למה פסק הר״ח שמקום אינו סימן (ראה אור זרוע, פסקי בבא מציעא סי׳ ס), ואמנם הרי״ף (רמז רפ) פסק שמקום הוא סימן. ולולא מסתפינא הייתי אומר כי שמא אין כוונת הר״ח כאן לפסוק שלעולם אין המקום סימן, אלא הוא מפרש שבשמעתא זו אין המקום סימן, ולא חש להסביר למה, שהרי בגמרא תירצו בשני אופנים: האחד, העמיד רב זביד שמדובר ברקתא דנהרא (=הנמל ששם פורקים את חביות היין מן הספינה), אבל מסקנת הגמרא באיכא דאמרי היא שרב מרי מסביר באופן אחר, והוא, הואיל והמדובר הוא לאחר שנפתחו האוצרות, נמצא שהרבה אנשים מוציאים משם חביות וכולן רשומות ודומות זה לזה, וכמו שזה הניח חביות לשעה כדי לנוח כך גם אחרים, וממילא ״סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן״. כלומר, ״אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן – הרי אלו שלו״, כי במקרה כזה אין המקום סימן כיון שהרבה לקוחות מזדמנים באותם מקומות.
אם נניח שגם רבינו מפרש שהאיכא דאמרי של רב מרי הוא תירוץ חילופי לזה של רב זביד וכוללני יותר, מובן מאליו למה לא הביא רבינו את האוקימתא ״ברקתא דנהרא״ שהרי להלכה קיימא לן כלישנא בתרא ואין צורך להעמדה דווקא ברקתא דנהרא, אלא כל שנפתחו האוצרות כך הוא הדין בסביבות האוצרות. אבל הראב״ד פירש שרב מרי בא להסביר את העמדתו של רב זביד לפי שני הלשונות, ואינו מציע תירוץ חילופי. אלא שכבר נתקשו בכך כי לפי הגירסא שלפנינו מהו ההבדל בין הלשון הראשון לאחרון? וישנם כמה חילופי גירסאות.
שכל אלו יש להן סימנין מובהקין – ראה לעיל יג,ד-ה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזמגיד משנהמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(י) מצא כריכות ברשות היחיד, אם דרך נפילה, הרי אלו שלו, ואם דרך הנחה, חייב להכריז, שאף על פי שאין להם סימן, המקום סימן, אף על פי שאינו סימן מובהקא. מצא אלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, נוטל ומכריז:
The following laws apply if a person finds small sheaves in a private domain: If it appears that they have fallen, he may keep them. If it appears that they have been intentionally placed there, he must announce their discovery.
The rationale is that although they do not have a mark by which they can be identified, the place where they are discovered can serve as a mark of identification, even though it is not a distinctive mark of identification.
If he finds large sheaves, whether in the private domain or in the public domain, he should take them and announce their discovery.
א. בד׳ מ׳אף׳ בסוגריים, בגלל מ״ש ה׳מגיד משנה׳ שהוא ט״ס, אך בכתבי⁠־היד ישנו, וה׳כסף משנה׳ יישבו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן הַמָּקוֹם סִימָן (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק). מָצָא אֲלֻמּוֹת בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
(י-יד) מצא כריכות ברה״י עד חייב להכריז. פרק אלו מציאות:
מצא כריכות וכו׳ – הלכה בגמרא (דף כ״ג) ומה שכתוב בקצת ספרי הרב שהמקום אינו סימן מובהק ט״ס הוא שהרי כתב למעלה פי״ג או מקום האבדה סימנין מובהקים הן. ויש קצת ספרים שהגיהו למעלה שיעור האבדה כדי שלא יהיו דבריו הפכים למ״ש כאן ואינו דהכין אסיקנא בגמ׳ ובהלכות דמקום הוי סימן מובהק כמו מדה ומשקל ועוד שהרי כתב שם פי״ג שאם נתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו האבדה וא״כ שהמקום אינו סימן מובהק מה יועיל בכאן אלא ודאי זה שנמצא כאן ט״ס הוא:
מצא אלומות וכו׳ – ברייתא (דף כ״ב:):
מצא כריכות ברה״י וכו׳ – כתב ה״ה מ״ש במקצת ספרי הרב וכו׳. ול״נ שאפשר לומר שמ״ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה״י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ״ש פרק י״ג:
המקום סימן וכו׳. ידוע דהרב המגיד ז״ל כתב, דבקצת ספרי רבינו כתוב שהמקום אינו סימן [מובהק], ודחה גירסא זו ממה שכתב רבינו פרק י״ג דין ה׳ דמקום האבדה הוי סימן מובהק וכו׳, והכסף משנה נטה לקיים אותה גירסא, משום דהכא איכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רשות היחיד וגלגלוהו ממקומו, אבל היכא דידוע שלא נתגלגל, כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן [מובהק] ע״כ, הא דצד הגדר שכתב נראה דהיינו בצד רשות הרבים כמו שנראה מדברי רבינו לעיל דין ה׳ ו׳ גבי מצא טלית וכו׳, מצא גוזלות וכו׳, ומדברי הכסף משנה משמע דהחידוש ברשות היחיד עצמו, ועוד נראה דאם איתא הוי ליה לרבינו לבאר זה, ועוד דכל השקלא וטריא דגמרא במקום אי הוי סימן או לא, לא לשתמיט לתרץ הא והא ברשות היחיד, הא דגלגלוהו והא דלא גלגלוהו, לכן נראה כדברי הרב ז״ל וכנוסחאות שלפנינו.
מצא כריכות ברשות היחיד וכו׳ ואם דרך הנחה חייב להכריז שאע״פ שאין להם סימן המקום סימן אע״פ שאינו סימן מובהק:
הנה שיטת רבינו, דבין דבר שיש בו סימן ובין דבר שאין בו סימן לא יטול, דבשאין בו סימן הרי מאבד ממון חבירו בידים, וביש בו סימן בספק הינוח הרי מטריחין לרדוף אחריה ולתת סימניה, רק אם נטל נפק״מ דאין בה סימן הרי היא שלו, וביש בה סימן חייב להכריז ואינו מחלק כלל בין מקום המשתמר לגמרי למקום משתמר קצת וכל ההלכות א״ש, לבד מש״כ כאן צ״ב, דלשון חייב להכריז מורה אפילו לא נטל עדיין מחויב ליטול ולהכריז, ואינו לפי שיטתו דאף אם יש בה סימן לא יגע בדבר שמצא דרך הינוח, ולשיטת רבנן בתוספות דבמקום המשתמר קצת נוטל ומכריז בדבר שיש בו סימן ניחא, [ועיין מהרש״א בדף כ״ג] ועוד דחוק למחוק הני תיבות אעפ״י שאינו סימן מובהק:
ונראה דבאמת בדבר שיש בו סימן אינו נוטל להכריז, מטעם דמטריח הבעלים לחזור על אבידתו, אבל כאן בכריכות דאין בהן סימן רק המקום שאבד, א״כ שפיר ניחא ליה שיטול המוציא ויכריז מטעם דעבידי דמינשתפא ברגלי אדם ושוב יאבד ממנו הסימן ושמא יטול אחד אחר כך ולא יהא לו לבעלים בה סימן, לכן טפי ניחא ליה שהמוציא ראשון עדיין במקום שהונח יטלנו ויכריז דיהיה לו המקום סימן [ועיין כסף משנה בזה], ולכן כתב בהלכה ח׳ מצא פירות מפוזרין דרך הנחה לא יגע בהן, משום דפירות כשהן מונחין אין מעבירין על האוכלין וניחא ליה שינוחו עד שיבוא ויטול [אולם לא א״ש לפי׳ רש״י ותוספות אין מעבירין שכל המוצא קודם יגביהנו, אך לשיטת התוס׳ דבמקום המשתמר קצת ביש בו סימן נוטל ומכריז, א״כ פירוש הגמרא בריש פרקא אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא, פירוש דאינן שלו אלא נוטל ומכריז סימן מקום, ולשון רש״י עתיד לחזור וליטלן משמע דמפרש כרבינו דלא יגע בהן] ובזה מדוייק דברי רבינו, דלעולם לענין ההשבה את האבידה בסימן מקום שלא נחוש שמא אחר אבד באותו מקום שפיר הוי סימן מובהק כמו מדה או מנין דלא חייש שמא אחר אבד חפץ באותה מדה, אבל לענין דיחזיר ולא יעכב לעצמו שלא נאמר דהבעלים מתייאש בודאי הוי סימן שאינו מובהק, דבסימן מדה ומנין סביר הבעה״ב שיאמר לסוף סימניה ויחזיר לו המוצא, אבל בסימן מקום סבור הבעה״ב דילמא מנשתפא ולא יהיה לו בה סימן ולא סמכא דעתיה דבעה״ב על הך סימן ולכך קרי ליה סימן שאינו מובהק, והך דאלומות שבין בר״ה בין ברה״י נוטל ומכריז מסתמא דרך הינוח דבל״ז אין מקום סימן וכמוש״כ ההמ״ג הלכה ט׳, והא סובר דכל מידי דדרך הינוח לא יטול כלל, וצ״ל אף ע״ג דלא מנשתפא משום דיקירי בכ״ז מנשתפא לפעמים ולא עדיף מכריכות ברה״י ולכך ניחא לבעלים שמוציא ראשון נוטל ומכריז, ולכן פסק בה׳ ה׳ דמצא פרה בר״ה חוץ לתחום חייב להחזיר וברפת אפילו חוץ לתחום לא יגע בה דמספקא ליה אם הלכה כלישנא קמא או כל״ב, והוי ספק הינוח בדבר שיש בו סימן דאינו נוטל וספיקא לחומרא דמטריח הבעלים להגיד בה סימן, משא״כ הפוסקים לשיטתייהו פסקו דמספק חייב להחזיר, כמו כל ספק הינוח בדבר שיש בו סימן ודוק:
מצא כריכות ברשות היחיד וכו׳ – סוגיית הגמרא שבה מקור הלכה זו הובאה לעיל הלכה ח (ד״ה וכן).
המקום סימן אע״פ שאינו סימן מובהק – הרב המגיד החליט שהפיסקה: ״אע״פ שאינו סימן מובהק״ – טעות סופר היא, שהרי כתב למעלה (יג,ה) שמקום האבדה סימן מובהק הוא. ועוד, שהרי פסק (יג,ג) שאין מחזירים אבדה אלא למי שאומר סימנים מובהקים, ואם כן הוא שהמקום אינו סימן מובהק מה יועיל כאן? אלא ודאי זה שכתוב כאן טעות סופר הוא.
ולולא דבריו ז״ל ואחבמכ״ת הייתי אומר שאין למחוק גירסה זו אשר מעידים עליה כל כתבי היד אשר בידינו, ואדרבה בפיסקה זו השמיענו רבינו ביאור כל העניין. כבר הסברתי לעיל (בפתיחה לפרק זה ובהלכה ח ד״ה שסימן העשוי לידרס) שלהלכה גם סימן העשוי להידרס וגם מקום הרי הם סימנים, אבל בתנאי שהם סימנים מובהקים. הספק שעלה לגביהם הוא בגלל שיש להסתפק שמא כבר התייאש בעל האבדה בחשבו שהסימן המובהק שיש לו כבר נדרס, או שמא אבדתו כבר הוזזה מן המקום המדויק שהניחה שם.
אולם גבי מקום ישנה עוד בעיה. כבר ראינו שלא כל שם מקום משמש כזיהוי מדויק. למשל, אם אדם תובע את המציאה כי הניח חפץ כזה בירושלים, האם יעלה על הדעת להחזיר לו בסימן זה? ואפילו אם יסיים את הרחוב, האם בכך נחשב כבר סימן מובהק? והוא הדין אם אמר ״שדה פלונית״ אין זה סימן מובהק עד שיפרט יותר. אולם מאידך, אם יטען כי הניחו בשדה פלונית חמש עשרה אמות בקו ישר מזרחה מזווית בגדר, הרי זה סימן מובהק. זאת אומרת, יש סימן מקום שגלוי וידוע שהוא סימן מובהק, כגון תחת אבן מסוימת, או אחורי הדלת וכיו״ב, ויש סימנים מובהקים בתיאור המקום שאינם ניכרים לעין אלא אחרי בדיקה מדוקדקת.
הרואה יראה שסימן מובהק במקום יכול להיות רק אם ניכר שהאבדה נשארה במקום שהונחה בו ולא הוזזה משם. מעתה, מצא כריכות ברשות היחיד דרך הנחה – כלומר, ניכר שלא הוזזו ממקומן, בכל מקרה חייב להכריז, אע״פ שלא נראה לעין המוצא סימן מובהק במקום. כלומר, אמנם דרך הנחה מצאן, אבל לא מאחורי הגדר ולא בצדה, לא תחת האבן ולא על גבה, אלא בתוך השדה במקום שאינו נראה מסוים כלל. למוצא נראה שלכל היותר יש כאן סימן שאינו מובהק. מכל מקום צריך הוא לסמן לעצמו את המקום וחייב להכריז, מפני שיתכן שבעל האבדה יש לו סימן מובהק והוא יגיד בדיוק מה המרחק של מקום הנחת האבדה מן הגדר המזרחית ומן הגדר הצפונית וכיו״ב בפרטים כאלה, שזהו בוודאי סימן מובהק. ואם הוא יגיד סימן כזה ויוכח שכך הוא, הרי יחזירו לו את אבדתו.
מיוחד במינו הוא סימן המקום, שכל שאר הסימנים המובהקים ניכרים מיד למוצא, ולכן פשוט לו שחייב להכריז. אבל שונה סימן מקום, שלפעמים המוצא אינו מכיר בו אלא תיאור כללי ביותר שבמקרה הכי טוב אינו אלא סימן שאינו מובהק, אבל בכל זאת יתכן שלבעל האבדה יש סימן מובהק שהוא מסוגל לגלותו. לפיכך, גם אם נראה למוצא שאין כאן אלא סימן מקום שאינו מובהק, הואיל ומקום סימן הוא חייב להכריז. זהו שמשמיענו רבינו בהלכה זו.
אלומות... נוטל ומכריז – נשתנו אלומות מכריכות שבין ברשות הרבים בין ברשות היחיד נוטל בתחלה ומכריז. בגמרא (בבא מציעא כג,א) אמרו: ״והאלומות בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד נוטל ומכריז – כיון דגביהן לא מידרסא... כיון דיקירי לא מינשתפא״ (= הואיל וגבוהות הן אינן נדרסות... וכיון שכבדות הן אינן מתגלגלות ממקומן), ולפיכך אדם ישר חייב ליטלם ולהכריז, כי הם נראים לכל ולא ניתן להצניעם אפילו ברשות היחיד, וממילא מוכח שאבדה הם ששכחום בעליהם שם, ואם יישארו שם זמן רב יקחום גנבים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(יא) מצא עיגול ובתוכו חרש, כיכר ובתוכו מעות, וחתיכה של בשר שהיא משונה בחתיכתה מחברותיהא, דג נשוך, וכל כיוצא באלו, הואיל ויש בהן שינוי, חייב להכריז, שלא עשאוםב בעליהם אלא לסימן:
If a person finds a cake of pressed figs that contain a shard, a loaf of bread that contains a coin, a piece of meat that is cut in an abnormal fashion, a fish that has been bitten and any similar item, he is obligated to announce their discovery. The rationale is that they possess an abnormal factor, and we can assume that their owner did this only so that it would serve as a mark of identification.
א. בב1, ת2 לית. ד (מ׳בחתיכתה׳): בחתיכות. שינוי לשון לגריעותא.
ב. כך ת2-1. א: עשואם.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶשׂ. כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה בַּחֲתִיכוֹת. דָּג נָשׁוּךְ. וְכֵן כׇּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁלֹּא עֲשָׂאוּם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

מצא עיגול וכו׳ – פסק כר״י דמתני׳ (דף כ״א) דלא כר״מ וכפסק המשנה:
מצא עיגול ובתוכו חרס וכו׳ – כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר׳ יהודה וא״א הרא״ש ז״ל פסק כחכמים וכו׳ עכ״ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע״ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי״ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע״פ שלא נעשה בכוונה וה״ל כסימן הבא מאליו עכ״ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ״ש דמשום דאמרינן דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו׳ סברא הפוכה היא דכיון דבגמ׳ אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו׳ סברוה דכ״ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס״ד דקסבר ת״ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו׳ אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ״ש דמשום דקי״ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו׳ אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא״כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ״ש שהרי״ף פסק כר׳ יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי״ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא״ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו׳ מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר״מ ר׳ יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו׳ וכיון דפלוגתא דר״מ ור׳ יהודה היא הלכה כר׳ יהודה והרא״ש לא גריס דברי ר״מ אלא סתם מתני׳ היא והלכתא כוותה:
מצא עיגול ובתוכו חרש וכו׳. עיין מה שכתב הכסף משנה דהרא״ש ז״ל לא היה גורס דברי רבי מאיר וכו׳ ע״כ וכן כתבו כל המפרשים עיין עליהם.
מצא עגול ובתוכו חרש וכו׳משנה בבא מציעא ב,א:
ר׳ יהודה אומר: כל דבר שיש בו שנוי – חייב להכריז. כיצד? מצא עגול ובתוכו חרש, ככר ובתוכו מעות...
פיהמ״ש שם: ר׳ יהודה אומר, כל דבר שיש בו סימן – יכריז, לפי שאפשר לבעליו לומר אותו הסימן ויוחזר לו רכושו... והלכה כר׳ יהודה.
בבא מציעא כג,א (עם פיר״ח):
רבי יהודה אומר: כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד ? מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות. מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו... והכא בסימן הבא מאיליו (כגון מעות שנפלו בעיסה ונאפו בתוך הככר וכיוצא בהן) קא מיפלגי – תנא קמא סבר סימן הבא מאיליו לא הוי סימן; ורבי יהודה סבר הוי סימן.
פירש רבינו ברוך הספרדי (ספר הנר):
וסבר תנא קמא דסימן הבא מאיליו לא הוי סימן, פיר׳ דכל דבר שאין דרך בני אדם לסמן בכך, כגון שמצא עיגול ובתוכו חרש, דאיכא למימר מאיליו נפל לשם ולא ידע בו בעל העיגול, ולעולם לא ידע דאיכא סימן ונואש בשעת אבדה – אינו חייב להכריז. ור׳ יהודה סבר אפילו הכי חייב דאיפשר דהוא סימנו כך, ולא נואש הואיל ויש לו סימן.
בבא מציעא כג,ב:
וחתיכות של בשר וכו׳. אמאי? להוי משקלא סימן! במשקלא דשוין. ותהוי חתיכה גופה סימן, או דדפקא או דאטמא? מי לא תניא: מצא חתיכות דגים ודג נשוך – חייב להכריז, חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים – הרי אלו שלו! הכא במאי עסקינן, בדאיכא סימנא בפסקא. כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא. דיקא נמי, דקתני דומיא דדג נשוך, שמע מינה.
פירש ר״ח:
וכן בשר שאין בו סימן. אבל יש בו סימן בחתיכות כדרבה דהוה מחתך בה בתלת קרנתא – חייב להכריז. דתניא: מצא כלי כסף או כלי נחושת וגסטרון וכל מיני מתכות – לא יחזיר, עד שיתן אות או עד שיתן משקלותיו. שמע מינה דמשקל הוי סימן. ומדמשקל הוי סימן, מדה ומנין נמי הוי סימן, וכן הלכה.
הרי שהגמרא מדמה ״מחתיך ליה אתלתא קרנתא״ שזה מעשה אדם ״דומיא דדג נשוך״ שזה סימן הבא מאליו בלי כוונה. מוכח מכאן שהגמרא תפשה בכל שינוי כי יתכן שהבעלים עשוהו לסימן, והלכה כרבי יהודה. וראה שלפיכך ראה רבינו להוסיף בסוף הרשימה את טעם הדין: ״הואיל ויש בהן שינוי – חייב להכריז, שלא עשאום בעליהן אלא לסימן״. דייק בלשונו ולא כתב שעשאום בעליהם לסימן, שהרי יתכן שהבעלים בכלל לא עשאום אלא הסימן בא מאליו, אבל אם עשאום – אינו אלא לסימן.
וכל כיוצא באלו – מנה רבינו ״חתכה שלבשר שהיא משונה בחתיכתה״, וזאת על פי המעשה של רבה בר רב הונא; אבל השמיט ״חתיכות דגים״ שהוזכרו בברייתא והעמידו בגמרא ״דדומיא לדג נשוך״, אלא שכללן במה שכתב ״וכל כיוצא באלו״.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יב) מצא פירות מפוזרין במקום הגרנותא, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות, הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מיטפלין באסיפתן. היו מפוזרין בפחות מארבע אמות, לא יגע בהם, שמא הבעלים הניחום שם. היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קביים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים שלשה מינים, כגון שומשמין תמריםב ורימונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יקחג, ואם לקחד אינו חייב להכריז:
The following rules apply when a person finds scattered fruit in the place of the grain heaps. If there was a measure approximately the size of a kav in a square four cubits by four cubits or in a larger area, it may be kept by the finder. The rationale is that the owners will no longer trouble themselves to collect it.
If the produce was scattered in a smaller space, a finder should not touch it, for perhaps it was intentionally left there by the owner.
Our Sages were in doubt with regard to the following situations: If half a kav was left in a square two cubits by two cubits, two kabbim in a square eight cubits by eight cubits, or a kav of two or three types of produce - e.g., dates, sesame seeds and pomegranates in a square four by four. Therefore, at the outset, one should not take such produce. If, however, one takes it, one is not obligated to announce its discovery.
א. כך ב1, ת1. א: הגורנות.
ב. ד (מ׳כגון׳): כמו תמרים שומשמין. אך הסדר בגמ׳ בבא מציעא כא. כבפנים.
ג. ד (גם פ, ק): יטול. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ד. ב1, ת2-1: נטל. וכך ד (גם פ, ק).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין בְּמָקוֹם הַגֳּרָנוֹת אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּיֶתֶר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם. הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִין כְּמוֹ תְּמָרִים שֻׁמְשְׁמִין [וְרִמּוֹנִים] כׇּל אֵלּוּ סָפֵק לְפִיכָךְ לֹא יִטֹּל. וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

מצא פירות מפוזרין וכו׳ – מימרא וסוגיא בראש הפרק.
ומ״ש: כל אלו ספק – בעיי דלא איפשיטו שם.
ומ״ש: שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים – לפי גרסת גמרתנו הכוונה אחת משלש אלה ואיבעיא להו התם מי אמרינן כיון דשומשמין חשובין הן טרח ומאסף להו ותמרים ורימונים כיון דלית בהו טירחא שהן גסין מאסף להו או דילמא לא שנא והוא כלל לכל כיוצא בזה. זה מפורש בגרסאות שלנו:
מצא פירות מפוזרין וכו׳. זהו הדין היוצא מדברי רב יצחק אמתניתין וכבר כתבתי הנראה לענ״ד לעיל דין ח׳, לקושית הטור ז״ל דדברי רבינו נכונים ומבוארים.
מצא פירות מפוזרין וכו׳משנה בבא מציעא ב,א הובאה לעיל הלכה ח.
בבא מציעא כא,א:
מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. היכי דמי? אי דרך נפילה – אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח – אפילו בציר מהכי נמי לא! אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן, קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו – לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי – טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו. בעי רבי ירמיה: חצי קב בשתי אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי – משום דנפיש טרחייהו, חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו – לא מפקר להו; או דלמא, משום דלא חשיבי, וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי – מפקר להו. קביים בשמונה אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי – משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן קביים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי – מפקר להו; או דלמא, משום דלא חשיבי, וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי – לא מפקר להו. קב שומשמין בארבע אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי – משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי – לא מפקר להו; או דלמא, משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי – מפקר להו. קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי – משום דלא חשיבי, קב תמרי בארבע אמות, קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי – מפקר להו; או דלמא, משום דנפישא טרחייהו, וקב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות1, כיון דלא נפיש טרחייהו – לא מפקר להו, מאי? תיקו.
פירש ר״ח:
אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין וכו׳. אמר רב יצחק, קב מפוזר בד׳ אמות. ומקשינן עלה: אי דרך נפילה אשכחינהו – אפילו יותר מקב שלו הן, אי דרך הנחה אשכחינהו – אפילו פחות מקב לא יגע בהן! ופריק מר עוקבא: מתניתין במכנשתא דבי דרי עסקינן, פירוש – בכיבוד הגרנות, כשמכבדין הגורן בשעה שמניפין התבואה מן הגורן, אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ברחוק ד׳ אמות, לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו, לפיכך הן שלו. אבל קב בפחות מד׳ אמות – לא מפקר להו, הלכך לא שקיל.
היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן וכו׳ – פסק רבינו שלא יגע בהן ולא פסק שחייב לנוטלם ולהכריז. זאת על פי מה שנאמר בסוגיה: ״בציר מהכי – טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו״, כלומר – אנו חוששים שהבעלים יבואו לקחת את הפירות, היינו – דרך הנחה. וכבר פסק רבינו לעיל (הלכה א): ״אם מצאה דרך הנחה – אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה״; וכן פסק לפנינו.
או שהיה הקב משנים ושלשה מינין וכו׳ – בגמרא לפנינו משמע ששלוש בעיות שונות הן: מה הדין אם מצא קב שומשמין בארבע אמות? מה הדין אם מצא קב תמרים בארבע אמות? ומה הדין אם מצא קב רמונים בארבע אמות? כנראה שלרבינו היתה גירסה אחרת שכללה את כל שלוש הבעיות יחד. וגירסה זו אף מסתברת היא, שכן על גירסתנו מקשים הראשונים, מדוע לה לגמרא לשאול את שתי השאלות בענין התמרים והרימונים, הלא הספק בשתיהן אחד הוא! ונדחקו למצוא הבדלים דקים ביניהם. ברם, אם מדובר בבעיה אחת כפי שמביאה רבינו, נפלה השאלה מאליה.
ולפי כך לא יקח ואם נטל אינו חייב להכריז – רבינו לשיטתו בהלכה א שפסק: ״ואם עבר ונטלו – אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן – זכה בו ואינו חייב להחזירו״.
1. ראה דק״ס שמביא בשם כ״י פריז: ״וקב תמרי ורימוני בד׳ אמות דלא״.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יג) המוצא ציבורי פירות, או פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, חייב להכריז. מצא כלי ולפניו פירות, הרי אלו שלו הפירות והכליא, שאני אומר הפירות של אחד והכלי של אחר, והרי אין בו סימן. ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד, חייב להכריז:
A person who finds a collection of fruit, fruit in a container, or an empty container is obligated to announce the discovery of these objects.
If one finds a container with fruit in front of it, one may keep the fruit, but one must announce the discovery of the utensil. For it is likely that the utensil belongs to one person and the produce to another, and there is no mark by which to identify the produce. If it appears that the produce and the container belong to the same person, one must also announce the discovery of the produce.
א. בד׳ (גם פ, ק) נוסף: נוטל ומכריז. והיא הגהת ה׳מגיד משנה׳, אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵּרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת. וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אַחֵר וַהֲרֵי אֵין בּוֹ סִימָן. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד חַיָּב לְהַכְרִיז:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

המוצא ציבורי פירות וכו׳. או פירות בכלי – פירוש מפני שסתם כלים יש בהן סימן ופירות סתמן של בעלי הכלי. ופירוש כמות שהוא ריקן ולשונו כלשון המשנה (דף כ״ד כ״ה):
מצא כלי ולפניו פירות וכו׳ – נמצא בקצת ספרי רבינו הרי שלו הפירות והכלי. והוא טעות דודאי בכלי שיש בו סימן הוא דאי לא פירות בכלי או כלי כמות שהוא אמאי חייב להכריז אלא כך ראוי להיות הרי אלו שלו הפירות והכלי נוטל ומכריז ואם כדברי הספרים הוא איני מבין כוונת רבינו ז״ל דדומיא דכלי כמות שהוא עסקינן ועוד שהרי מבואר כן בגמ׳ והכלי אינו שלו מיהו בכלי שאין בו [סימן] ודאי שלו וכמו שנתבאר פי״ד:
מצא כלי ולפניו פירות וכו׳. הרב המגיד נתקשו לו דברי רבינו, והגיה דצריך לומר הרי אלו הפירות והכלי נוטל ומכריז, דאם כדברי הספרים אינו מבין כוונת רבינו וכו׳ ע״כ, ואף אם נסבול הטעות בדברי רבינו ונמחוק מלשונו תיבת ״שלו״, אכתי קשה שהרי סיים והרי אין בו סימן, וטעם זה אינו מכוון לנוטל ומכריז, אלא להרי אלו שלו, ועוד דאח״ז כתב כיצד וכו׳, אחורי הכלי הרי אלו שלו, ולדברי הרב המגיד הרי לא הזכיר תחילה חלוקה דהרי אלו שלו, ולענ״ד אין צורך לשום הגהה, דודאי הכלי סתמו ודאי שיש בו סימן, וכמו שהקדים ז״ל דהמוצא כלי כמות שהוא חייב להכריז, משא״כ בפירות דסתמן אין בהם סימן ולכך בעינן צבורין דווקא או בתוך כלי, והשתא (הקושיא) [ה״ק] דאם מצא כלי ולפניו פירות דהיינו שאינן בתוכו אלא לפניו הרי הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז והכי קאמר הרי אלו שלו הפירות, אמנם הכלי אינו כן אלא נוטל ומכריז, שוב ראיתי בדפוס ״מגדל עוז״ שכתוב שם הרי אלו שלו הפירות והכלי שאני אומר וכו׳, ונמחק שם נוטל ומכריז, ואף שגירסתו היתה לפני הרב המגיד, ועליה כתב מה שכתב, ועם כל זה עדיין הוא מגומגם, וגם דברי הרב המגיד שם אינם מכוונים לגירסת הרב המגיד עצמו, ואיך שיהיה דברי רבינו מבוארים ונכונים בטעמם כאמור.
(יג-יד) לפני הביאור של פסיקתו, צריך לדון על הנוסח המדויק של הלכות אלה. במגיד משנה נתלבט מאוד והציע להגיה כך בתוספת שתי תיבות שהדגשתי אותן:
המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז. מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות, והכלי נוטל ומכריז, שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר והרי אין בהם סימן. ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז.
הקושי עמו מתמודד הרב המגיד הוא חמור, ולכאורה אין מוצא אלא להוסיף תיבות. אי אפשר לומר ״הרי אלו שלו הפירות והכלי״, שהרי הכלי בודאי יש לו סימן, שאם לא כן למה ״כלי כמות שהוא חייב להכריז״? אבל מה נעשה ואין זכר בשום כ״י לתוספת תיבות הללו, ורק בדפוסים נמשכו אחרי הגהת הרב המגיד.
ברם הרואה יראה שכל הבעיה נובעת מכך שרוב הסופרים חיברו הכל בהלכה אחת. אולם בכ״י צפת חילק הסופר את הדברים בשתי הלכות ואף ציין להם מספרים נפרדים, והדברים מובנים, אלא שגם בו אירע חילוף מטעה: ״בו״ במקום ״בהן״. בסוף הרישא כתב רבינו: מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו – כלומר הפירות. בהלכה הבאה מפרש את טעם הדין הזה: שאנו אומרים שהפירות אינן שייכות לכלי. זהו שכתב: הפירות והכלי שאני אומר הפירות של אחד והכלי של אחר, והרי אין בהן בפירות סימן, אשר על כן הרי אלו הפירות שלו. דין זה הוא בסתם, אבל אם מראין הדברים שהן הפירות והכלי של אדם אחדחייב להכריז. וממשיך להסביר כיצד מראים הדברים.
עתה נציע את המקורות.
המוצא צבורי פירות וכו׳משנה בבא מציעא ב,ב:
אלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות... הרי אלו חייב להכריז.
פיהמ״ש שם: כלי כמות שהוא וכיס כמות שהוא, כגון שמצאן לבדן ואין בהן כלום, שהרי אפשר לבעליו ליתן בו סימן...
בבא מציעא כה,א:
טעמא דמצא פירות בכלי, ומעות בכיס. הא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. תנינא להא דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע, מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע – חייב להכריז. ורמינהו: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן – חייב להכריז. בא בעל סימן ונטל את שלו – זכה הלה בדבר שאין בו סימן! אמר רב זביד: לא קשיא, הא בכובא וכיתנא (= גיגית ופשתן), הא בצנא ופירי (= קופה ופירות). רב פפא אמר: הא והא בצנא ופירי, ולא קשיא, הא דאשתייר בה מידי, הא דלא אשתייר בה מידי. ואיבעית אימא: הא והא דלא אשתייר בה מידי, ולא קשיא, הא דמהדרי אפיה לגבי פירי, הא דלא מהדרי אפיה לגבי פירי. ואיבעית אימא: הא והא דמהדרי אפיה לגבי פירי, ולא קשיא, הא דאית לה אוגנין לצנא, הא דלית לה אוגנין לצנא.
ציבורי פירות: שמעת מינה מנין הוי סימן.
פירש ר״ח:
אמרינן, תנינא [להא] דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן בקרקע – חייב להכריז, ואם בא ישראל ונתן סימני הכלי – נוטל גם הפירות, וכן כל כיוצא בהן. ורמינן עלה הא דתניא: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן – נוטל הדבר שיש בו סימן, וזכה הלהנה בדבר [שאין בו סימן]. ופרקינן: הא והא בצנא ופרי, וכגון שנותרו מן הפירות בצנא, ולא קשיא, הא דתני חייב להכריז, דמשמע שמחזיר גם הפירות – בצנא דאית ליה אוגנים והן כפופות לתוכה, דאמרינן, האי צנא איתהפכא, והני פירי אישתפוך מן הצנא והני פירי (דאישתפוך)[דאשתייר] בגוא, אוגנים מנעום מלהשפך בחוץ. הלכך הפירות בתר צנא גרירי. בא מי שנתן סימני צנא, נוטל גם הפירות. והא דתני זכה במה שבידו – בצנא דלית ליה אוגנים, ונמצאו פירות בחוץ ופירות בצנא, דאמרינן, הני פירות דבחוץ, לאו מן הצנא אישתפוך, דאילו מינה אישתפוך, הוו להו לאישתפוכי כולהו, דהא לית ליה לצנא אוגנים אלא הני פירי דבחוץ לאחרינא אינון, לפיכך זכה בהן המוצאן, דהא דבר שאין בו סימן נינהו.
כתב הרי״ף (רמז רפג):
טעמא דפירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, הא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו, פירוש – המעות והפירות. תנינא להא דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות – הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע – חייב להכריז, דחיישינן דלמא לבעל כלי נינהו. ואי קשיא לך הא דתניא: מצא דבר שאין בו סימן, ומאי ניהו – פירות, בצד דבר שיש בו סימן, ומאי ניהו – כלי, חייב להכריז, דאלמא חיישינן דלמא לבעל כלי נינהו, והכא קתני: מצא כלי ולפניו פירות – הרי אלו שלו, ולא חיישינן לפירי דלמא לבעל כלי נינהו! אמר רב פפא, לא קשיא, הא דקתני חייב להכריז – בדאשתיירו ביה מינייהו מידי, דחיישינן דלמא הני דקמיה מיניה אישתפוך, והא דקתני הרי אלו שלו – בדלא אשתייר ביה מידי, דאמרינן, אם איתיה דמיניה דמנא אישתפוך, הוה משתייר ביה מינייהו מידי. ומדלית במנא מידי, שמעינן מינה מאיניש אחרינא נפול ואייאש ליה מינייהו דלית ליה סימנא בגוייהו, ולפיכך הרי הן שלו. ואי בעית אימא: הא והא דלא אשתייר ביה מידי, ולא קשיא, הא דקתני חייב להכריז – במהדר אפיה דמנא כלפי פירי, דאמרינן, מהאי מנא נפיל ואית למרייהו סימנא בגוייהו ולא אייאש מינייהו, והא דקתני: הרי הן שלו – דלא מהדר אפיה דמנא לגבי פירי. ואיבעית אימא: הא והא דמהדר אפיה לגבי פירי, ולא קשיא, הא דקתני הרי אלו שלו – בדאית ליה אוגנים לצנא, דאמרינן, אי מהאי נפול, הוה משתייר ביה מידי. והא דקתני: חייב להכריז – בדלית ליה אוגנים לצנא, דאמרינן, אפשר דמיניה נפול, והאי דלא אשתייר ביה מידי, משום דלית ליה אוגנים דליעכבינהו, הלכך – חייב להכריז.
המוצא צבורי פירות – אע״פ שבמשנה דין זה מופיע בסוף, הקדימו רבינו ופתח בו. הואיל וההלכה הקודמת עסקה בפירות מפוזרין, ראה רבינו לפתוח את ההלכה שלפנינו במקרה ההפוך – ציבורי פירות.
כיצד וכו׳ – בעקבות הרי״ף והר״ח משמיט רבינו את תירוצו של רב זביד שמחלק בין צנא ופירי לכובא וכיתני. ושמא יש להסיק מזה שבגירסתם לא הופיע תירוצו של רב זביד, וראה שהתוספות (ד״ה הא) תמהו הלא במשנתנו שנינו ״פירות״, ובסתם אין הפשתן נקרא ״פירות״!
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יד) כיצד, היו אחורי הכלי לפני הפירות, הרי אלו שלו. היהא פני הכלי לפני הפירות, חוששין שמא מן הכלי נשפכו. ואם היהב לכלי אגניםג, אף על פי שפניו כלפיד הפירות, הרי אלו שלו, שאילו נשפכו מן הכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האגנים. היו מקצת הפירות בכלי ומקצתן בארץ, חייב להכריז:
What is implied? If the back of the container is facing the produce, he may keep the produce. If, however, the front of the container is facing the produce, we suspect that the produce fell from the container. Nevertheless, even in such a situation, if the container has a rim, and it is totally empty, the finder may keep the produce. For if it had fallen from the container, the rim would have caused something to remain. If some fruit were in the container and some were on the ground, the finder is obligated to announce the discovery of the entire amount.
א. ב1, ת2: היו. וכך ד (גם פ, ק). ע׳ לעיל יג, ד הערה 2.
ב. ב1, ת2: היו. וכך ד (גם פ, ק). כנ״ל בהערה הקודמת.
ג. ד (מ׳לכלי׳): אגנים לכלי. שינוי לשון שלא לצורך.
ד. ב1: כלפני.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
כֵּיצַד. הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ אָגֳּנִים לַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מִן הַכְּלִי הָיָה נִשְׁאַר מֵהֶן בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאָגֳּנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ חַיָּב לְהַכְרִיז:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

כיצד היו וכו׳ – חלוקין אלו מפורשין בגמ׳ (דף כ״ה) אוקימתא דרב פפא ובתרי לישני בתראי:
כיצד היו אחורי הכלי וכו׳ – איכא אוקימתא אחריתי בגמרא דהיינו רב זביד דאמר ל״ק הא בכובא וכיתנא וכו׳ וכתבה הטור ז״ל בסי׳ רס״ב ואיפליגו רש״י והתוספות ז״ל בפירושא דלרש״י ז״ל בכובא וכיתנא בכל ענין הם של מוצאן ולר״י ז״ל בכל ענין הם של הנותן סימן בכלים. ויש לתמוה על רבינו ז״ל למה לא כתבה ואפשר שהוא מפרש כפירוש התוספות ז״ל דכיתנא לא איקרי פירי ואפשר שאפילו נפל הכל מהכלי הכל הוא של בעל הכלי וכאן לא איירי אלא בפירות ולכך לא כתבו אלא סתם הדין בפירות ולא פירש דכיתנא אינו בכלל אלא שעדיין קשה למה לא פירש הדין בכיתנא מהו:
היו פני הכלי וכו׳. הקשה הלחם משנה ז״ל דלמה השמיט רבינו תירוץ רב זביד הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי והטור חו״מ סי׳ רס״ב הזכירו עיי״ש, ולענ״ד נראה דהטור נמשך אחר אביו הרא״ש, שכתב להדיא דרב פפא לא פליג ארב זביד, אמנם מדברי רבינו דלא הזכיר אוקימתא דרב זביד, נראה דסבירא ליה דאפליג עלה, ועוד דהדבר מבואר דרבינו פסק כאיבעית אימא בתרא וזהו דעתו ז״ל.
כיצד היה אחורי הכלי. עיין לח״מ והדבר נראה לעין דרבנו מפרש כפי׳ התוס׳ דכובא וכיתנא אע״ג שלא מצא מקצתו בכלי ומקצתו ע״ג קרקע מ״מ נראין הדברים דמתוך הכלי נפל כיון דהגיגית אין לה אוגנים והפשתן מסובך זה בזה משו״ה יכריז. ומה שהקשה למה לא פירש רבנו דין הכיתנא אין זה קושיא כלל דאטו דוקא כיתנא ה״ה כל דבר שאינו דומיא דפירות חייב להכריז דדוקא פירות שיש בהן לחלוחית קצת הוא דאמרינן דמסתמא נאחזין בכלי מקצתן ותו דסתם כלי יש לה אוגנים כדמסיק הש״ס. והרי בהדיא כתב רבנו פי״ד מהל׳ גזלה הי״א ומתפרש בגיגית וכובא ודכוותיה כל דבר חוץ מפרי בכלי שיש לה אוגנים וחוץ כיס ומעות דהמעות מתעכב ע״י שנצין שבכיס כמ״ש רבנו בפרקין ה״ג.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה יג]

משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(טו) המוצא קציצותא בדרך, ואפילו בצד שדה קציצות, הרי אלו שלו. וכן, תאנה שהיא נוטה לדרך, ונמצאו תחתיה תאניםב, מותרות משום גזל, שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת, ופטורות משום מעשר. אבל זיתים וחרובין וכיוצא בהם, אסורים:
When a person finds berries set out to dry in the road, even if he finds them next to a field of berries, they may be kept by the finder. Similarly, when a berry bush hangs over a road and berries are found under it, one is permitted to take them; the prohibition against robbery does not apply.
The rationale for these rulings is that a berry becomes repulsive when it falls in the dust. Such berries are considered ownerless, and thus there is no requirement that a tithe should be given. These concepts do not apply to olives, carobs and other similar fruit; they are forbidden to be taken by the finder.
א. ד: קציעות. וכן בסמוך. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא מציעא כא:, אך בכי״י שם כבפנים.
ב. ד (גם פ) [מ׳תחתיה׳]: תאנים תחתיה. וכ״ה לפנינו בגמ׳ בבא מציעא שם, אך בכי״י שם כבפנים.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גֵּזֶל. שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. אֲבָל זֵיתִים וְחָרוּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרִין:
(טו-טז) המוצא קציעות בדרך כו׳ עד שלא מחל. פ״ג דמעשרות ופרק אלו מציאות:
המוצא קציעות וכו׳ – פי׳ תאנים יבשות שקוצצין באיזמל ומוהל שלהן זב ושוטחים אותם ליבשם וברייתא היא מפורשת בראש הפרק (דף כ״א:) ופטור המעשר הוא כדין הפקר שפטור:
שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת כו׳ – קשה קצת דלא אמרו כן בגמ׳ אלא לתרץ לרבא דלית הלכתא כוותיה וכן אמרו שם בשלמא רישא לאביי לא קשיא אגב דחשיבי ממשמש בהו תאנה נמי מידע ידיע דנתרא אלא סיפא לרבא קשיא וכו׳ אמר רבי אבהו שאני זית וכו׳ אי הכי תאנה נמי ותירצו תאנה עם נפילתה נמאסת ומשמע דלאביי לא איצטריך הא. וכן יש לדקדק כגון זה על רש״י ז״ל שפירש שם תאנה עם נפילתה נמאסת הילכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקר לה דכיון דמתרץ לרבא למה אמר כיון דמעיקרא וכו׳ דזה אינו אלא לאביי דאית ליה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:
שהתאנה וכיוצא בזה וכו׳. הקשה הלח״מ ז״ל, דטעם זה דעם נפילתה נמאסת לא נאמרה אלא לדעת רבא דסבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואנן קיימא לן כאביי, גם הקשה על רש״י דפירש טעם [דידיע] דנתרא (בידו) ברבא דטעם זה דאביי הוא, ולא תירץ כלום עיי״ש, ולענ״ד נראה דרבינו מפרש דגם אביי מודה דתאנה עם נפילתה נמאסת דאילו טעם דידע דנתרן לחוד לא סגי דאכתי דכיון דחזו אינשי דהיא מכוונת לאילן יאמרו אין זו מעוברי דרכים, אלא של בעל האילן וחזותו נמי מוכיח עליו, וכן נראה מדברי התוס׳ דף כ״ב [ע״ב] ד״ה מאחר, וכן נראה מדברי הטור חו״מ סי׳ רס״ב עיי״ש, ולזה נראה שנתכוון רש״י ז״ל שהכניס טעם דנתרן עם נפילתה נמאסת, שוב מצאתי להכסף משנה בפרק ג׳ דמעשר [הל׳ כ״ד] שהקשה קושיא זו על רבינו שם בשם מהר״י קורקוס ז״ל, ותירץ דדברי רב אבהו ורב פפא קושטא נינהו בפשטא דמתניתין עיי״ש.
שהתאנה וכו׳. עיין לח״מ. ועיין מה שכתבתי פ״ג מהל׳ מעשר הכ״ד.
המוצא קציצות בדרך וכו׳ – בבא מציעא כא,ב:
תא שמע: קציעות בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, ומצא תאנים תחתיה – מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשר; בזיתים ובחרובים – אסור. בשלמא רישא לאביי (הסובר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש) לא קשיא, אגב דחשיבי – ממשמש בהו. תאנה נמי – מידע ידיע דנתרא. אלא סיפא, לרבא (הסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש) קשיא, דקתני בזיתים ובחרובים אסור! אמר רבי אבהו: שאני זית, הואיל וחזותו מוכיח עליו, ואף על גב דנתרין זיתי מידע ידיע, דוכתא דאיניש איניש הוא. אי הכי, אפילו רישא נמי! אמר רב פפא: תאנה עם נפילתה נמאסת.
פירש ר״ח:
האי דאמר מצא קציצות ואפילו בצד שדה קצוצות – מותרות משום גזל, כיון שאלו הקצוצות דבר חשוב הן, ממשמש בהן כל שעה, והללו – אע״פ שהן בצד שדה קצוצות, דמוכחא מילתא דמשדה זו הן, כבר נתיאש מהן כמו המעות. וכן תאנה הנוטה לדרך, התאנים הנופלות ממנה מיד נמאסות, לפיכך מתיאש מהן, ומותרין משום גזל ופטורין מן המעשר, דאינו נשמר, ותנן: כלל אמרו במעשרות – כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ – חייב במעשרות.
הלחם משנה מקשה:
קשה קצת: דלא אמרו כן בגמרא אלא לתרץ לרבא דלית הלכתא כוותיה, וכן אמרו שם: בשלמא רישא לאביי לא קשיא – אגב דחשיבי ממשמש בהו, תאנה נמי מידע ידע דנתרא, אלא סיפא לרבא קשיא וכו׳. אמר רבי אבהו, שאני זית וכו׳, אי הכי תאנה נמי, ותירצו: תאנה עם נפילתה נמאסת. ומשמע דלאביי לא איצטריך הא!
עוד יש לדייק בדברי רבינו, שלגבי התאנה כתב את הטעם למה אין בה משום גזל והרי היא של מוצאה: ״שהתאינה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת״, אך לגבי הקציצות לא כתב את הטעם המופיע בגמרא: ״תאנה נמי מידע ידיע דנתרא״!
ועוד, דייק רבינו וכתב: ״שהתאינה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת״ – מה בא לרבות?
נראה ששלוש השאלות מיתרצות זו בזו. כתב המאירי (כא,ב ד״ה מדרכן):
ואע״פ שתירוצין אלו באו בגמרא לדעת רבא שאין הלכה כמותו בזו כמו שיתבאר למטה, הכל היא הלכה. תדע, שהרבה תירוצין עלו בשמועות שבסוגיא זו לדעת רבא שהם כהלכה, אע״פ שבעיקר השמועה אין הלכה כמותו, כמו שיתבאר בפרטי השמועות.
ובדרישה (חושן משפט, סי׳ רס ס״ק ו) הוסיף:
נראה דהיינו טעמא משום דלסברת המקשן בשלמא לאביי היה צריכין לדחוק ולומר דהבעלים מייאשין מפני שרגילין לנתר מהאילן, וסוברים הבעלים שעוברי דרכים יעשו שלא כדין ויטלם... וזהו דוחק, דאטו אינשי ברשיעי דנינן להו! ומשום הכי סבירא ליה לרבינו דלפי מאי דמשני הגמרא אליבא דרבא דשאני תאנה דנמאסת עם נפילתה, גם לאביי נאמר כן.
מעתה, כיון שהתירוץ על רבא מיוסד על המציאות, והרי כל מי שעיניים לו רואה שהתאנה בנפילתה נמאסת, והוא הדין בחתיכות של פירות שהן נמאסות בנפילתן, וממילא אין להכיר עוד האם מאילן זה נפלו או שמא ממקום אחר באו. לפיכך גם לאביי יש נפקא מינה בזה. לפיכך, הן בתאנים והן בקציצות הטעם לכך שהרי הן של מוצאן הוא משום שעם נפילתן נמאסות. זהו שדייק רבינו וכתב ״שהתאינה וכיוצא בה״, להביא אף את הקציצות. אם כן, גם התאנים וגם הקציצות הן של מוצאן מאותו הטעם – שנמאסות עם נפילתן.
קציצות – השווה פיהמ״ש מעשרות ג,ד: קציצות – גרגרים תלושים מאיזה פרי שיהיה.
ופטורות משום מעשר – השווה הלכות מעשרות ג,כא:
המוצא קציצות בדרך אפלו בצד שדה קציצות, הרי אלו פטורין מן המעשר. מצא גרוגרות, אם דרסו הגרוגרות רוב האדם – חייב לעשר, שחזקתן מדבר שנגמרה מלאכתו. וכן אם מצא פלחי דבלה שידוע שהן מדבר הגמור.
הואיל וכתב רבינו בגרוגרות, שאם רוב האנשים כבר דרסו את הגרוגרות שבשדותיהם חייב לעשר משום שחזקתן מדבר שנגמרה מלאכתן, ניתן להבין מכך שטעם הפטור בקציצות הוא משום שעדיין לא נגמרה מלאכתן. כן מסביר המאירי (כא,ב ד״ה מה שאמרנו):
מה שאמרנו בקציצות אלו שפטורות מן המעשר מתורת הפקר, יש שהקשו: והלא אין רשאי להפקיר להפקיע למעשר אלא כשלא נגמרה מלאכתו, והילכך אלו כבר נגמרה מלאכתן והיאך סתם הפקר מפקיע חיוב מעשר שבו? ...
אלא עיקר הדברים שהקציצות כיון שעומדין ליבש ולא יבשו, הרי הוא כדבר שלא נגמרה מלאכתו. ושמא תאמר: והלא אמרו בכאן פטורות ממעשר ולא חלק בין נתיבשו ולא נתיבשו? אפשר שסתמן לא נתיבשו.
וראה עוד לקמן ד״ה אבל.
אבל זתים וחרובין וכו׳ – השווה הלכות מעשרות ג,כד:
המוצא זיתים תחת הזית, וחרובין תחת החרוב – חייבין במעשר, שחזקתן שנפלו מאילן זה. מצא תאנים תחת התאנה, הרי הן ספק, שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר, שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו.
כאן פסק רבינו: ״וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תחתה תאנים – מותרות משום גזל, שהתאינה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת, ופטורות משום מעשר״. אך בהלכות מעשרות פסק: ״מצא תאנים תחת התאנה, הרי הן ספק״; אתמהה!
ברם, כתב רבינו בפיהמ״ש מעשרות (ג,ד) בהסבר משנה זאת:
קציצות – גרגרים תלושים מאיזה פרי שיהיה. בזיתים ובחרובין חייבין, והוא שנמצאו הזיתים תחת עץ הזית, והחרובין תחת עץ החרוב, הרי הדבר ניכר שזה שנפל – מאילן זה נפל, ולפיכך יש בהן משום גזל וחייבין במעשרות. אבל התאנים הואיל ומתלכלכין ומשתנית צורתן, אינו ניכר כשימצאם אפילו תחת עץ התאנה אם מאילן זה נפלו תאנים אלו ונשתנו, ולפיכך אינן דומין למה שבאילן, או ממקום אחר נפלו ואין לבעל האילן הזה בהן כלום, ולפיכך אין בהן משום גזל ופטורין מן המעשרות, אבל מעשר דמאי בלבד כמו שביארנו במסכת דמאי...
הרי שיש כאן ספק שמא באו ממקום אחר וחייבין במעשרות. מעתה עולים דברי רבינו בקנה אחד. לפנינו כתב: ״מותרות משום גזל... ופטורות משום מעשר״ – כלומר, הואיל ואינם של בעל האילן פטורות מן המעשר, והיינו מעשר ודאי, והוא שאנו תולים שאם נפלו מן האילן הזה כבר הפקירם בעל האילן. אבל לא יצאנו מידי הספק שמא באו ממקום אחר ומי שהעביר תאנים במקום זה נפלו ממנו וכבר נתחייבו במעשר. זהו שכתב בהלכות מעשר: ״הרי הן ספק״ – ולפיכך מעשרן דמאי (על פי מרכבת המשנה מעשרות ג,כד).
מעתה מובן מה ראה רבינו לסדר הלכה זו מיד אחרי ״מצא כלי ולפניו פירות״. אמנם, יש כאן דמיון בכך שהאילן והשדה מקבילים לכלי, והקציצות והתאנים מקבילים לפירות, וכמו שהפירות הם לפני הכלי כך הקציצות והתאנים שמצא הם לפני שדה הקציצות או האילן. אולם זה לא הכל. שתי ההלכות בנויות על יסוד אחד, והוא, שבתנאים מסוימים ״אני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר״, כך גם כאן: אני אומר ששדה הקציצות היא של אחד והקציצות שמצא הם של אחר, וכן האילן הוא של אחד והתאנים שעל הקרקע תחתיו הם של אחר, ואם התאנים נפלו מעובר אורח מעשרן דמאי.
וכיוצא בהן – כלומר לאו דווקא זיתים וחרובין אלא כל מיני פירות הדומים להם הניכרים שהם מאילן זה.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(טז) תמרים שמשיר אותן הרוח, מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם, וזו היא חזקתן. ואם היו של יתומים, שאינן בני מחילה, אסורים. וכן, אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות, או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שילקט אותן, הרי אלו אסורות, שהרי גילה דעתו שלא מחל:
Dates that are blown off a tree by the wind may be taken, for we assume that the owners forgo ownership over them in favor of anyone who finds them. If, however, they belong to orphans below the age of majority, they are forbidden to be taken, because a minor does not have the legal prerogative to waive his ownership over property.
Similarly, if the owner of the field takes care not to lose any of his produce and has surrounded the trees with a fence or put nets under the trees so that the fruit that drops should fall there until he gathers them, it is forbidden to take this fruit, for he has shown that he is not willing to forgo ownership.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
תְּמָרִים שֶׁמְּשִׁירָן הָרוּחַ מֻתָּרוֹת שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכׇל אָדָם וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה טו]

תמרים שמשירן הרוח וכו׳ – מפורש בגמ׳ (דף כ״ב:) והני מילי דהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובין מפני שהבעלים מוחלין להם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקתן ואין אוכלים שאר פירות כגון זיתים וחרובין והכין איתא בגמרא וכפירושו פירשו רוב המפרשים:
תמרים וכו׳ שהבעלים מחלום וכו׳. בגמרא דף כ״ב [ע״ב], אמרו יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, א״ל באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן מחזק ע״כ, וזו נראית כוונת רבינו שהוסיף וזה חזקתן, כלומר כל עוד שלא ידענו בודאי שהם של יתומים.
תמרים שמשיר אותן הרוח וכו׳ – בבא מציעא כב,ב:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא (הסובר ייאוש שלא מדעת ייאוש הוא), הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו? אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו. יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי? אמר ליה: באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן. מוחזק ועומד מאי? כרכתא מאי? אמר ליה: אסירן.
פירש ר״ח (פירוש ר״ח על סוגייתנו מופיע בדף כא,ב):
ואמרינן, ומאחר דאיתותב רבא, הני תמרי דזיקאי, כלומר, התמרים שהפילם הרוח מן הדקל והם מושלכים בדרך, מפני מה אוכלין אותן העוברין והשבים, והנה בעליהן לא נתייאשו, שלא ידעו שהפילתם הרוח. ואמר רב אשי, כיון דאיכא שקצים דשכיחי דאזלי התם ואכלי להו – איושי מיאש להו מרייהו מעיקרא, וכי האי גוונא אפילו אביי שרי. ואם היו דקלים מוחזקין ליתמי דלאו בני יאוש נינהו, או דקלים בכרכים דלא שכיחי בהו שקצים למיכלינהו – אסירא. יש מי שאומרים פירוש כרכתא – דקלים הרבה שמוקפות גדר.
שהבעלים מחלו אותן לכל אדם – הגמרא אומרת: ״כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו, מעיקרא יאושי מיאש מנייהו״. אך רבינו סתם ולא פירש ולכאורה חידש טעם חדש ״שהבעלים מחלו״. המאירי (כב,ב ד״ה תמרים שנשרו) מביא שני פירושים בענין השקצים והרמשים:
אבל כל שנשרו מצד שהשירן הרוח, הותרו מתורת יאוש, שכל שנישרין ברוח – קלקול הוא שמצוי בהם מצד שקצים ורמשים שמכים בעוקציהם וגורמין להם שמרקיבין, ומתוך קלותם רוח קימעא שוברתם, ונפילתם עולה על לב, ומתיאשים, ונמצא יאוש מדעת; ויש מפרשים ששקצים ורמשים אוכלים אותם כשנשרו ומפקירן, ולא יראה כן.
בין כך ובין כך, אם נמצא שלא אכלו אותם השקצים, לכאורה יש להקשות: הלא בכל אופן לא שמענו ממנו שנתייאש! לפיכך, הוסיף רבינו: וזו היא חזקתן – כלומר, יש כאן חזקה ״שהבעלים מחלו אותן לכל אדם״. ונראה להסביר כך: הואיל ויש אפשרות לבעל השדה לשמור על הנובלות על ידי היקף מחיצה או תיקון המקום על ידי הדברה וכיו״ב, והוא לא עשה כך, הרי זה מגלה על כוונתו למחול לכל אדם. זאת אומרת, לא צריך כאן שבעל השדה ידע שנפלו פירות כך וכך ואכלום שקצים כאלה או אחרים, כי אין מדובר כאן על ייאוש רגיל כלל. הכל יודעים שהרוח משירה נובלות ושמצויים רמשים וחרקים המזיקים את הפירות, אבל יש חקלאים שמוכנים לוותר על הפסד מועט כזה כי לא שווה להם להשקיע בתיקונים ובטיפולים הנדרשים למנוע אותו, והם מתחלה מוחלים לכל אדם שילקט את הנובלות.
והקיף... או תיקן המקום וכו׳ – כתב בחידושי הריטב״א (כב,ב ד״ה כרכתא):
יש מי שפירש כגון כרכי דזוגי, פירוש – מחצלאות פרוסות תחת האילן כגון בודי דתמרי ללקטן שם, דהשתא גלי אדעתייהו דלא מיאש מינייהו, דמייתר תיירי להו תדירא.
ויש שפירש כרכתא שמקיפין סביבות האילן גדרים שאין שקצים ורמשים יכולין לאכול מה שנושר, דהשתא כמאן דליכא שקצים ורמשים דמי, והנושרין תחתיהן אסורים משום דחזותן מוכחת עליהן, והנושרים ברוח אסורין משום דלא ידעי דנתרי והוה ליה יאוש שלא מדעת דאסור לאביי דהלכתא כותיה.
נמצא שרבינו פסק כשני הפירושים גם יחד, היינו – כרכתא שהקיפם בגדר, וכרכתא שתיקן המקום בהנחת מחצלאות תחת האילן.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יז) חתול רע שהורג את הקטניםא, אסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה אף על פי שעורו מועיל, אלא כל המוצאו זוכה בוב, והורגו והעור שלו:
A perverse cat that kills young children may not be kept by its owner. Hence, taking it from its owner is not considered robbery, nor is one obligated to return it, even though its hide has some worth. Instead, whoever finds it acquires it. He should kill it, and the hide belongs to him.
א. כך ב1, ת1. בא׳ נראה: הקינים, ואולי תוקן בגיליון.
ב. ב1 (מ׳זוכה׳): זכה. ת2: זכה בו. וכך ד (גם פ).
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
חָתוּל רַע שֶׁהוֹרֵג אֶת הַקְּטַנִּים אָסוּר לְקַיְּמוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל אֶלָּא כׇּל הַמּוֹצְאוֹ זָכָה בּוֹ וְהוֹרְגוֹ וְהָעוֹר שֶׁלּוֹ:
חתול רע שהורג את הקטנים עד והעור שלו. פרק מרובה (דף פ׳ ע״ב):
חתול רע וכו׳ – מימרא במרובה (דף פ׳:) וכתב הורג את הקטנים מפני שאותו מעשה כך היה שהחתול הרג תינוק ודרש רב כך שאסור לקיימו:
חתול רע וכו׳. בבבא קמא דף פ׳ [ע״ב], [איתא] אתא שונרא קטע לידיה דינוקא, ורבינו העתיק שהורג את הקטנים אפשר שכך היתה גירסתו, וכן העתיק הטור חו״מ סי׳ רס״ו, אמנם בשו״ע העתיק הרי שמזיק את הקטנים, ויותר נראה לומר שכיון שהקטנים הם חלושי המזג קרוב לודאי שמת אותו התינוק כי גדל הכאב עליו.
חתול רע וכו׳ – בבא קמא פ,א-ב (עם פירש״י וליקוט מפיר״ח):
רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן (פירוש – לבית המילה [– ר״ח]), ואמרי לה לבי ישוע הבן (פירוש – יום לדת הבן, כדכתיב: ׳והמליטה זכר׳. ישוע ומילוט – אחד הוא. והיה מנהגם ליכנס לכבד אבי הבן בבשורת בן זכר [– ר״ח]), רב לא עייל קמיה דשמואל (טעמא אמרינן לקמן), שמואל לא עייל קמיה דרב אסי (שהיה גדול ממנו), רב אסי לא עייל קמיה דרב (ורב אסי תלמיד של רב הוה). אמרי, מאן נתרח (מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי)? נתרח שמואל (בחוץ) וניתי רב ורב אסי (ויבואו רב ורב אסי, רב ואח״כ תלמידו)... אדהכי והכי (דהוו מסרבי) אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא (אתא שונרא וקטעיה לידא דההוא ינוקא). נפק רב ודרש: חתול – מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים. וכיון דאמרת מותר להורגו, מאי ניהו תו אסור לקיימו? מהו דתימא מותר להורגו, איסורא ליכא, קא משמע לן. אמרי, וכיון דאמרת אין בו משום גזל, מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים? אמר רבינא: לעורו. מיתיבי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית! לא קשיא, הא באוכמא, הא בחיוורא (מועד להזיק אדם). והא מעשה דרב – אוכמא הוה! התם אוכמא בר חיורא הוה. והא מבעיא בעיא ליה רבינא, דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא, מהו? כי קמבעיא ליה לרבינא – באוכמא בר חיורא בר אוכמא, מעשה דרב – באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה.
אוצה״ג בבא קמא (התשובות סי׳ קעד עמ׳ 54) בשם רב שרירא גאון ורב האי:
ושאלתם: רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי ישוע הבן ואמרי לה לבי שבוע הבן וכול׳ עד אמ׳ רבינא לעורו. מאי פירושה ומאי הוא ישוע הבן ושבוע הבן?
ישוע פדיון הבן. ושבוע הבן המילה. וכיון שנועדו רב ושמואל ורב אסי להכנס כולן למקום הזה שהיה בית פדיון הבן או בית המילה ושלשתן קרובין היו במעלותיהן זה מזה... עוד באותו מושב בא חתול וקיטע תינוק, יצא רב ודרש: חתול זה אסור לקיימו, מפני שחשבו כארי וזאב ופרדלס ונחש. מותר להרגו ככל המזיקין ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבדה לבעלים. ומקשינן: מאחר דאין בו משום גזל מפני מה הוצרך לומר שאין בו משום השב אבדה לבעלים, מאי אבדה איכא? ומפרקינן: אמר רבינא לעורו. כי במקום שרגילין לקחת עורו ולעשות ממנו מלאכות כגון שמכניסין עורות הרבה בצמר שלהן ועושין מהן כובע לראש או מלבוש מפני הצנה, ושם יש בו משום גזל אבל אין בו משום השב אבדה.
חתול רע – בגמרא תחלה חילקו על פי צבעי החתול. רש״י מפרש: ״הא בחיוורא – מועד להזיק אדם״, אבל שחור אינו מזיק. אבל הגמרא דוחה חילוק זה מפני שהמקרה שדרש רב היה בחתול שחור. מסקנת הגמרא היא שהדבר תלוי ביחס של החתול אם הוא בא מכמה דורות של חתול לבן. והרי ברור שאין סתם בני אדם בודקים את היחס של חתולים לדעת מאיזה חתול להזהר ומאיזה לא (ראה תוד״ה מותר). לפיכך כתב רבינו ״חתול רע״, לרמז למשמעות ההבחנה בין הצבעים שמביאה הגמרא, דהיינו – ישנם זנים של חתולים שהם מסוכנים ולהם מתאים התואר ״חתול רע״, וישנם אחרים שהוכרו כנוחים לבריות ואותם מותר להחזיק.
שהורג את הקטנים – בגירסא שלפנינו בגמרא: ״קטעיה לידא דינוקא״. אמנם ראה דק״ס שכ״י פריז גורס: ״קטעיה לינוקא״, כלומר – הרגו, וכן הוא בתשובת הגאון (המובא לעיל), וכנראה שגירסא זאת היתה לפני רבינו.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יח) גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך, חוץ לחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו, שאין הגוזל מדדה יתר על חמישים אמה. נמצא בין שני שובכות, הרי הוא של קרוב. מחצה למחצה, יחלוקו:
במה דברים אמורים, בשהיו יוני שני השובכות שוים במניינםא, אבל אם היו יוני האחד רבים, הולךב אחר הרוב, אף על פי שהוא רחוק:
The following laws apply to a young dove that is found close to a dovecote. If it is found within 50 cubits of the dovecote, it belongs to the owner of the dovecote. If it is found beyond 50 cubits of the dovecote, it belongs to whoever finds it, for a young dove does not hop more than 50 cubits.
If a young dove is found between two dovecotes, it is granted to the owner of the closer one. If it is found midway between the two, its value should be divided.
When does the above apply? When there are an equal number of doves in each dovecote. But if there are more doves in one dovecote than another, we assume that it came from the majority, even though it is further away.
א. ד: במנין. שינוי לשון לגריעותא.
ב. ב1: הלך. וכך ד (גם פ, ק). ת2-1: הלוך.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
גּוֹזָל הַנִּמְצָא קָרוֹב לַשּׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁתֵּי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִים בְּמִנְיָן. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק:
גוזל הנמצא עד סוף הפרק. בבבא בתרא פ׳ לא יחפור (דף כ״ג) ובמציעא פ׳ אלו מציאות:
גוזל הנמצא וכו׳ – משנה בפ׳ לא יחפור (בבא בתרא כ״ג:):
נמצא בין שני וכו׳ – משנה שם:
בד״א וכו׳ – מימרא שם ופסק רבינו כדעת ההלכות ופירוש כגון שהיה תוך כ׳ אמה לשובך שיוניו מעטין ותוך מ׳ לשובך שיוניו מרובין אפילו אם היה יותר מנ׳ אמה לשובך פשיטא שאינו שלו שאין המדדה מדדה יותר מנ׳ אמה:
במה דברים אמורים כשהיו יוני וכו׳. הנה ראיתי להבית יוסף חו״מ סי׳ ר״ס שכתב, דלא ידע למה השמיט רבינו ההיא דשביל של כרמים שאמרו בגמרא, שמדדה טפי מן נ׳ האמה עיי״ש, ולענ״ד נראה דרבינו סבירא ליה דלא קאי לפי האמת, חדא כמו שכתב רש״י שם דף כ״ג, דכי פריך וליזיל בתר רובא דעלמא דקא סלקא דעתך דנמצא בין שתי שובכות אחוץ לנ׳ אמה נמי קאי וכו׳, ולפי שיטתו השיבו, הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים, אבל לפי האמת מתניתין לא איירי בשביל של כרמים כלל, ודומיא דרישא וכמו שכתבו התוס׳ שם, ועוד כתבו דהוי מצי למימר דבתוך נ׳ אמה קאמר ובמדדה ע״כ, הרי שהדברים מוכיחים דלפי שיטתו השיבו, ועוד לפירוש ר״ת שהזכירו התוס׳ בההיא דאפקוה לרב ירמיה מבי מדרשא מפני שכל מדת חכמים כן היא, הלא אשכחן בשביל של כרמים דמדדה טפי, ומכח אלו ההכרחיות השמיט רבינו הא דשביל של כרמים.
גוזל הנמצא וכו׳משנה בבא בתרא ב,ו:
נפול שנמצא בתוך חמשים אמה, הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכות: קרוב לזה – שלו, ולזה – שלו, מחצה למחצה – שניהם יחלוקו.
פיהמ״ש שם: ניפול – אפרוח יונים אם נפל. ושאר הענין מובן.
פיר״ח (ספר הנר):
ניפול הנמצא כול׳. פיר׳ גוזל שאינו מפרח אלא מידדה ברגליו, ונמצא נפול בארץ בתוך חמשים אמה לשובך הרי הוא לבעל השובך, דאמרינן מן השובך נפק ואתא כשהוא מידדה עד הכא. חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. דאי מהאי שובך הוה, לא מדדה טפי מחמשים אמה, אלא גברא הוא דדאדי ליה ונפיל מיניה ואיתיאש. הולכך דהפקירא הוא.
רבי ישמעאל בן חכמון בפירושו מוסיף:
נמצא חוץ לחמשים אמה מהשובך הסמוך לו הרי הוא של מוצאו, שחזקתו שהוא מן ההפקר או שנפל ממי שקנה אותו ונתיאש ממנו כיון שאין לו בו סימן, דאי בשיש לו סימן לא ידע בו כדתנן (בבא מציעא כה,ב): מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות בכנפיהן, כדרך שעושין הציידין, הרי זה לא יגע בהן. וכיון שנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דקיימא לן שהגוזל שמדדה ואינו פורח אינו מדדה יתר על חמשים אמה.
בבא בתרא כג,ב – כד,א (עם פירוש רגמ״ה, בתוספת מתוד״ה דכל):
אמר רבי חנינא: רוב וקרוב (להיכא דאיכא רובא ואיכא קרוב) – הולכין אחר הרוב, ואע״ג דרובא דאורייתא (דכתיב: ׳אחרי רבים להטות׳) וקורבא דאורייתא (דכתיב: ׳והיה העיר הקרובה אל החלל׳), אפילו הכי רובא עדיף (דאי איכא שובך ויש בו רוב – הולכין אחריו, דמיניה נפל). מתיב רבי זירא: ׳והיה העיר הקרובה אל החלל׳ (דברים כא,ג) – ואע״ג דאיכא אחריתי (עיר רחוקה) דנפישא מינה (דאיכא רובא דאינשי, אלמא – בתר קרוב אזלינן)! (ומשני:) בדליכא (נפיש מינייהו, משום הכי אזלינן בתר קרוב, אבל היכא דהוי רוב וקרוב – אזלינן בתר הרוב). וליזיל בתר רובא דעלמא (דאיכא למימר דקטליה עוברין ושבין)! ביושבת בין ההרים (דלא קא עברי ואזלי אינשי להתם, וליכא למימר ליזל בתר רובא דעלמא, הואיל דליכא אינשי, משום הכי אזלינן בתר קרוב, אבל בעלמא – לא אזלינן בתר קרוב). תנן: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה – הרי הוא של בעל השובך; ואף על גב דאיכא אחרינא דנפיש מיניה! בדליכא. אי הכי, אימא סיפא: חוץ מחמשים אמה – הרי הוא של מוצאו, ואי דליכא – ודאי מההוא נפל! הכא במאי עסקינן (דהוי של מוצאו) – במדדה (שאין יכול לברוח אלא מדדה עצמו מעט מעט), דאמר רב עוקבא בר חמא: כל המדדה – אין מדדה יותר מנ׳ (והואיל דהאי נמצא חוץ מחמישים אמה – ודאי מעלמא נפל ומשום הכי, הרי הוא של מוצאו)... תא שמע: נמצא בין שני שובכות, קרוב לזה – שלו, וקרוב לזה – שלו; ואף על גב דחד מינייהו נפיש מחבריה! הכא במאי עסקינן – ששניהן שוין. וליזיל בתר רובא דעלמא! הכא במאי עסקינן, בשביל של כרמים, דאם איתא דמעלמא אתי, כיון דמידדי לא מצי אתי, דכל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה – מידדי, ואי לא – לא מידדי (דאפילו אם יהו שובכין דעלמא בין הכרמים... משמע שאלו שני השובכין בתוך השביל והניפול כמו כן נמצא בתוך השביל, דליכא למיחש שהן משובכין דעלמא אפילו אינם רחוקים כלל, כיון דלא מצי חזי לקיניה. אבל מאלו השובכין הוא דאין דבר מפסיק בינו לבין השובך. – תוד״ה דכל) אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: דם שנמצא בפרוזדור – ספיקו טמא, שחזקתו מן המקור; ואע״ג דאיכא עלייה דמקרבא! אמר ליה רבא: רוב ומצוי קא אמרת? רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, דתני ר׳ חייא: דם הנמצא בפרוזדור – חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה. ואמר רבא: שמע מינה מדרבי חייא תלת: שמע מינה רוב וקרוב הלך אחר הרוב; ושמע מינה רובא דאורייתא...
פירש הר״י מיגאש (רמ״ש שפירא, בני ברק תשל״ט):
ביושבת בין ההרים. פירוש, שאין שם דרך לעיירות דעלמא אלא לזו העיר האחרת בלבד שהיתה יושבת עמה בין ההרים שהיא בינונית כמותה, והיא רחוקה מן החלל יותר ממנה.
ואע״ג דאיכא שובך אחרינא דנפיש מיניה. וקשיא לרבי חנינא. ופריק, בדליכא דנפיש מיניה. והדר אקשינן (אי הכי וכו׳). ואפילו לרבי זירא [ואמרינן לר׳ זירא] דאמר, קרוב עדיף, נהי דרישא מסייע ליה וליכא לאקשויי מיניה אלא לרבי חנינא בלחוד, סיפא מיהא איכא לאקשויי מינה עליה דר׳ זירא כי היכי (דאקשויי)[דקשיא] ליה לר׳ חנינא, דקתני סיפא: חוץ מחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו, ובין לר׳ חנינא ובין לר׳ זירא אמאי הוא של מוצאו. אי לר׳ חנינא, כיון דליכא דנפיש מיניה, ודאי דהאי שובך הוא. (ולר׳ חנינא קשיא בין רישא בין סיפא, דבדאיכא שובך אחרינא אמאי של מוצאו, ניזיל בתר שובך דנפישי יונים דיליה). ולר׳ זירא, כיון דליכא שובך דקרוב מיניה, ודאי דהאי שובך הוא. וליכא למימר דאיכא קרוב מיניה, דאם כן הוה ליה בתוך חמשים דההוא שובך אחרינא, ואמאי הרי הוא של מוצאו. ואי נמי דאיכא דקרוב מיניה [וקאי](דהאי ו)⁠האי ניפול חוץ לחמשים לתרווייהו, מכל מקום בין לר׳ חנינא בין לר׳ זירא, דההוא שובך אחרינא הוא [דהא קרוב הוא], דליכא אחרינא דנפיש מיניה.
הכא במאי עסקינן במדדה, דאמר רב עוקבא בר חמא, כל המדדה – אין מדדה יותר מחמשים אמה. וכיון דהאי ניפול חוץ לחמשים אמה דהאי שובך קאי, וליכא שובך דקריב מיניה בתוך חמשים אמה, הא ודאי איניש הוא דהוה מייתי ליה מעלמא ונפל מיניה ומייאש, ומשום הכי הרי הוא של מוצאו.
רוב ומצוי קאמר. יש לומר מצוי כלומר, הדם שבמקור אינו בלוע בבשר כמו הדם שבעליה אלא פרוד הוא ממנו ומצוי ליציאה יותר מן הדם שבעליה. ושמע מינה דרוב דאורייתא, כלומר – הא דאמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב – מדאורייתא הוא, מדקתני: ושורפים עליה את התרומה, דאי מדרבנן, היכי שורפים תרומה דאורייתא, אבל רובא גרידא, היכא דליכא אחרינא דעדיף כקורבה, ליכא למימר בהאי. ושמע מינה רובא דאורייתא, דהא זיל קרי ביה רב הוא – ׳אחרי רבים להטות׳.
כתב הרי״ף (רמז תרעב):
אמר ר׳ חנינא, רוב וקרוב – הולכין אחר הרוב, ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפילו הכי רובא עדיף; וכן הלכתא.
עוד כתב ר״י בן חכמון:
הילכך כון דקיימא לן שהמדדה אינו מדדה יתר מחמשים אמה, אם היה גוזל חוץ לחמשים אמה משובך שיש בו הרוב, ובתוך חמשים אמה מהשובך שיש בו מועט, הרי הוא לשובך זה שהוא קרוב לו, שהרי יצא מתורת מדדה לשובך שיש בו הרוב, שכל הנמצא חוץ לחמשים אמה יצא מתורת מדדה.
הרואה יראה שהתנא שנה: ״נפול שנמצא בתוך חמשים אמה״, ורבינו הוסיף על לשון המשנה וכתב: ״גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה״, וברור שכוונתו להשמיענו את מה שפירש ר״י בן חכמון: כל הדיון הוא רק על אפרוח שנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה, כי כל הנמצא בשטח זה יתכן שהוא שייך לשובך הזה וממנו בא, ואם יש שני שובכים בתוך מרחק זה כי אז הולכים אחר הרוב, אבל אם מדובר על מרחק יותר מחמשים אמה אין זה משנה כלל אם יש שם הרבה או מעט, כי בוודאי לא דידה משם לכאן.
הרי הוא שלמוצאו – וצריך לומר שהבעלים הרגישו מיד בנפילתו של האפרוח כדי להוציא מקרה זה מכלל יאוש שלא מדעת (וראה חושן משפט סי׳ רס ש״ך סקכ״ב). ונראה שאפילו יש ספק בדבר הואיל ויש גם אפרוחים שנולדו מיוני בר והרי הם הפקר מתחלה, ובעלמא הרי הם הרוב, לפיכך של מוצאו הוא.
נמצא בין שני שובכות וכו׳ – היינו שנמצא על קו ישר המחבר בין שני השובכות, כלומר השובכות וגם האפרוח כולם נמצאים על אותו קו, והוא הקו שהגוזל מדדה עליו, ועל כרחך הוא שביל בין הכרמים כי במקום צמחיה דחוסה לא ניתן לאפרוח לדדות. עוד זאת, המרחק של האפרוח מכל שובך הוא פחות מחמשים אמה, שאם רחוק יותר אין אותו שובך בא בחשבון כלל כמו שנתבאר. מעתה לא הוזקק רבינו לפרש שהגוזלות מדדין רק על קו שממנו הם רואים את הקן שלהם, כי ברור כי המדובר הוא שעל אותו קו ישר הם רואים ומדדים.
הלך אחר הרוב אע״פ שהוא רחוק – יש מקשים מפסקו של רבינו בהלכות שקלים ג,יד-טו: ״מעות שנמצאו בין תיבה שלשקלים לתיבה שלנדבה, קרוב לשקלים יפלו לשקלים, קרוב לנדבה יפלו לנדבה... וכן כל המעות הנמצאים בין כל תיבה ותיבה יפלו לקרוב... זה הכלל: הולכין אחר הקרוב בכולן...⁠״. לכאורה זה סותר את פסקו כאן.
ברם כבר תירץ בתפארת ישראל (בועז) על המשנה (שקלים ז,א אות א): הואיל ובכל יום יש מטילין מעות לשופרות, אפילו עתה יש יותר בשופר אחד, אין להסיק מכך שהמטבע שאבד נפל מן הרוב, שהרי אין מרוקנים את התיבות בכל יום ואף לא מכבדים את המקום בכל יום, ושמא בשעה שנאבד היה רוב בתיבה האחרת. לפיכך אין ללכת בזה אחר הרוב. אבל כאשר מדובר ברוב יציב הולכים אחר הרוב אע״פ שהוא רחוק יותר.
השווה הלכות רוצח ט,ו-ז.
משנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גזילה ואבידה טו, משנה תורה דפוסים גזילה ואבידה טו, מקורות וקישורים גזילה ואבידה טו, ראב"ד גזילה ואבידה טו, הגהות מיימוניות גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה גזילה ואבידה טו, תשובות רדב"ז על משנה תורה גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה גזילה ואבידה טו, לחם משנה גזילה ואבידה טו, מעשה רקח גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח גזילה ואבידה טו – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אבן האזל גזילה ואבידה טו, יד פשוטה גזילה ואבידה טו – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Gezeilah vaAveidah 15 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Printed Versions Gezeilah vaAveidah 15, Mishneh Torah Sources Gezeilah vaAveidah 15, Raavad Gezeilah vaAveidah 15, Hagahot Maimoniyot Gezeilah vaAveidah 15, Migdal Oz Gezeilah vaAveidah 15, Maggid Mishneh Gezeilah vaAveidah 15, Responsa of Radbaz on Mishneh Torah Gezeilah vaAveidah 15, Kesef Mishneh Gezeilah vaAveidah 15, Lechem Mishneh Gezeilah vaAveidah 15, Maaseh Rokeach Gezeilah vaAveidah 15, Mirkevet HaMishneh Gezeilah vaAveidah 15, Or Sameach Gezeilah vaAveidah 15, Even HaEzel Gezeilah vaAveidah 15, Yad Peshutah Gezeilah vaAveidah 15

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×