(הקדמה)
פתיחה לפרק חמשה עשר
פרק זה דן בשאלה: כיצד יש להבחין כי יש לפניך אבדה שאתה חייב לטפל בה כפי שמבואר בראש פרק אחד עשר? כדרכו בקודש פותח רבינו פרק זה בהצעת כלל ובשאר הפרק מציג את הפרטים המדגימים את הכלל הזה:
כל המוצא מציאה, בין שיש בה סימן בין שאין בה – אם ניכר שהיא כדרך הנחה, אסור לגעת בה שמא הניחוה הבעלים שם על דעת לחזור לקחתה, ואם יבוא ליטלנה ואין בה סימן – הרי המוצא הלוקחה עתה איבד ממון חבירו בידו, כי בגלל שאין בה סימן לא יוכל בעליה לתבעה; ואם יש בה סימן, הרי זה מטריחם לחפש אחריה וליתן סימניה. רק מציאה שניכר שאבדה דרך נפילה יטלנה המוצא על מנת לקיים בה מצוות השבה. אפילו ספק הינוח אל יגע בה, כי שמא אינה אבדה. אבל, אם כבר עבר ונטל מציאה שהיתה דרך הינוח או בספק הינוח – אסור להחזירה למקומה, שהרי מיד בקחתו אותה נתחייב בהשב אבדה. דבר שיש בו סימן, בין דרך הנחה ובין דרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים – אם נטלו חייב להכריז. אלא שאם אין בו סימן, זכה בה המוצא. (א-ב)
אחר כך ישנן הוראות למקרים שונים כדי להבחין בין דרך הינוח לבין דרך נפילה. למשל, בהמה הרועה כדרכה ביום, אע״פ שאין בעליה עמה – אין זו אבדה, שכך דרכם של בני אדם להניח את בהמתם רועה בעצמה; אבל בלילה הרי זו אבדה, ונוטלה ומכריז. מצא חפץ במקום משומר קצת, כגון בצד הגדר – לא יגע בו, כי שמא הניחוהו שם בעליו עד שיחזרו; אבל במקום שאינו משומר, מן הסתם אבדה היא זו. (ג-ז)
הואיל ואבדה שאין בה סימן מובהק, בעליה מתייאשים ממנה ונמצא המוצא זוכה בה, עולה בעיה על סימן מובהק שיש בו מקום לספק. ארבעה סוגים חריגים דינם סימנים מובהקים, ומוצעים דוגמאות שצריך להכריז, ועמם מקרים שהמוצא זוכה:
א) סימן מובהק שאינו קבוע אלא עשוי להדרס: נפסקה ההלכה שסימן העשוי להדרס סימן הוא, ואין הבעלים מתייאשים כי מקווים שהאבדה תימצא לפני שיידרס הסימן. (ח-ט)
ב) סימן מקום: אם נמצאה אבדה סמוך למתקן קבוע, כגון גדר או שער או אבן מסוימת – הרי זה סימן מובהק. אבל אם נמצאה האבדה בשדה במקום בלתי מוגדר לעין המוצא, כי אז אין המקום סימן מובהק. אולם בכל זאת, הואיל ויתכן שבעל האבדה הניחה שם וסיים את המקום על ידי סימן מובהק נסתר, כגון שמדד את המרחק ממקום מסוים וכיו״ב, לפיכך חייב המוצא להכריז, כי שמא יבוא בעל האבדה ויתן סימן מקום מובהק. (י)
ג) שינוי הבא לפעמים ממילא ואין בני אדם רגילים לעשות שינוי כזה לסימן, מכל מקום יתכן שהבעלים עשאוהו לסימן וחייב להכריז. (יא-יב)
ד) בפרק הקודם (יד,א ושם,יא) מבואר הכלל שהמוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן, הסימן שבדבר הטפל משליך על הדבר האחר. כיון שאין הסימן בגוף החפץ השני, מבואר במקרים מסוימים איך ניתן להבחין שחפץ אחד טפל לשני, ומתי אומרים שאין ביניהם קשר אלא האחד שייך לאדם אחד והשני לאחר. (יג-טז)
בעלי חיים שיש כמותם חיות בר ויש שמגדלים אותם בני אדם, אם מזיקים הם, כגון חתול רע שעלול להרוג תינוקות – אין בהם משום גזל ולא משום השב אבדה, אלא כל המוצאו – זכה בו והורגו והעור שלו. מאידך, גוזלות שנמצאו קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הם של בעל השובך אע״פ שאין בהם סימן, כי קרבתם לשובך הרי היא כסימן; חוץ לחמשים אמה הרי הם של המוצא. (יז-יח)
(א-ד) כדרכו בקודש פותח רבינו בהצעת כלל ואחר כך מציג את הפרטים הנובעים מן הכלל. הכלל עצמו אינו מנוסח במקורות כצורתו ורבינו הוציאו מן הפרטים.
מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן. מצא כלי באשפה, אם מכוסה – לא יגע בו, ואם מגולה – נוטל ומכריז...
פיהמ״ש שם: אינו מותר לו לקחת דברים הללו הנזכרים, לפי שאנחנו אומרים, הבעלים הניחום שם שיחזרו ויקחו אותם, ואם יקחם – אין להם בהם סימן שיוכלו לאמרו ויוחזר להם שלהם, ולפיכך לא יגע בהן.
בבא מציעא כה,ב (עם פירש״י):
מאי טעמא? דאמרינן, הני אינש אצנעינהו, ואי שקיל להו – לית להו למרייהו סימנא בגווייהו, הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו... ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח (בדבר שאין בו סימן, וכל שכן ודאי הינוח) – לכתחילה לא יטול (דאי שקלת לה, ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו, ויפסיד, הלכך לא יטול, והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום), ואם נטל – לא יחזיר (דהא ליכא דיהיב סימנא).
פירש ר״ח:
מצא אחר הגפה. פי׳ הגפה – סגירה, מלשון ׳יגיפו הדלתות׳
(נחמיה ז,ג), וכדתנן
(משנה פסחים ז,יב): ״מן האגף ולפנים״. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן – ואוקימנא בדלית בהו סימן, ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו, הוי ליה ספק הינוח. וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל
(בבא מציעא ב,ד): ר׳ אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה, אתא שאיל לרב, אמר ליה, לא עבדת יאות.
אמר ליה, אהדריה? אמר ליה, לא, דנימר, אתא מריה ולא אשכחיה, ונתיאש מיניה.
על פי הירושלמי כתב רבינו: ״אסור לו להחזירו לשם״. וכבר נתבאר בבבלי שהוא הדין בספק הינוח.
בין שיש בה סימן בין שאין בה וכו׳ – היינו שפתח רבינו ״כל המוצא אבדה... דרך הנחה״. כדרכו בקודש טרח רבינו להסביר את טעמו של דין זה, והוא: שאם אין בה סימן באבדה הרי איבד ממון חבירו בידו, ואם יש בה סימן הרי הטריחו לבעל האבדה לחפש אחריה וליתן סימניה.
אפילו נסתפק לו וכו׳ – אם אבוד הוא דבר זה הרי יש כאן מצוות עשה משעת ראייה להשיב את האבידה ולאו של ׳לא תוכל להתעלם׳, אבל אם מונח הוא אם יקחנו יפסיד לבעלים בידים. לפיכך, שב ואל תעשה עדיף.
ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם – השווה תוספות בבא מציעא כה,ב (ד״ה ואם נטל לא יחזיר):
יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו, דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה. לכך לא יחזיר למקום שנטל, אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך – יחזיר. וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה (מובא לפנינו)... ומיהו ״אם נטל לא יחזיר״ משמע רק שנטלה ואע״ג דלא הוליכה לשום מקום – לא יחזיר. ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה, דאפילו הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו, דבלא משתמר כי אם קצת מיירי דומיא דמתניתין, דעל מתני׳ קאי רבי אבא, ולכך אם נטל לא יחזיר, דשמא אבידה היא ושכחוה הבעלים. וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון דמשתמר קצת לא יתייאשו הבעלים, היכא דהגביה מחויב בשמירתה מספק... עד שתבא ליד הבעלים...
וראה לפנינו (ד״ה וכל דבר שיש בו סימן) הסבר דומה בשם הרמב״ן.
ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו וכו׳ – בבא מציעא כג,א:
ואמר רב זביד משמיה דרבא: הלכתא: כריכות ברשות הרבים – הרי אלו שלו; ברשות היחיד, אי דרך נפילה – הרי אלו שלו, אי דרך הנחה – (נוטל ומכריז)[חייב להכריז]1 (והאובד יתן סימן במקום). וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן – לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד, בין דרך נפילה ובין דרך הנחה – חייב להכריז.
אשר לדין כריכות – ראה לקמן הלכה ח. אבל כאן ניסח רבינו כלל כולל היוצא מדברי רב זביד. יש לעמוד על כך שלדברי רב זביד כריכות ברשות היחיד אם מצאן דרך הינוח הרי המקום הוא סימן וצריך להכריז, ורבינו לא הזכיר מזה כאן כלום. ברם הרואה יראה שלא בכל מקרה יהיה המקום סימן, וכגון בשעת הקציר שידוע שעברו שם הרבה עניים אוספי פאה והניחו לשעה קלה של מנוחה חבילות כריכות שכולן דומות זו לזו, ואחרי שקמו ללכת האחד שכח ולא לקח את שלו. הואיל וכאן בא רבינו לנסח כלל כולל, לפיכך לא שעה למקרים פרטיים וקבע את העיקרון: ואם היה דבר שאין בו סימן, לא סימן בגופו ולא סימן מקומו ולא במניין – זכה בו ואינו חייב להחזיר. ומצד שני: וכל דבר שיש בו סימן בין בגופו בין מקומו ובין במניין, בין דרך הנחה בין דרך נפילה... חייב להכריז.
דבר שאין בו סימן זכה בו וכו׳ – הראב״ד משיג על רבינו, והחרה החזיק אחריו הרב המגיד:
זו באמת קשה בודאי, והיאך יזכה בו ויהיה שלו, והלא קודם יאוש בא לידו! ואין צריך לומר בודאי הניח דלאו כל כמיניה לנוטלו ויזכה בו, אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו, דהא ספקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו, כדין המוצא דבר שאין בו סימן, או שהוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש, וספיקא בכהאי גוונא לחומרא! ... וכבר השיגו הר״א ז״ל וכתב: יעמוד עד זמן שיבוא אליהו, והאמת כדבריו...
ברם, דברי רבינו מיוסדים על פשט לשון הגמרא. הרחיב והסביר בדרישה (חושן משפט סי׳ רס אות יא; וכן הביאו הגר״א):
והנראה לעניות דעתי בישוב דברי הרמב״ם הוא, דסבירא ליה דעד כאן לא סבירא ליה לאביי כשבא לידו קודם יאוש אסור להחזיקו, אלא כשתחילת לקיחתו היתה אדעתא להחזיקו לעצמו, אבל היכא שתחילת הלקיחה בידו היתה על דעת כן להכריזו ולהחזירו לבעליו אלא שטעה בדין, שכיון שאין בו סימן, לא שייך ביה הכרזה, להכי יחזיק לעצמו, שאם יחזירנו למקום שנטלה, אפשר שיקחנה גוי, ובפרט שכבר נתבאר (לעיל יד,ז) דאפילו באבידה גמורה, אם נטלה על דעת להחזירה, ולאחר שנתייאש הבעל נתכוין לגזלה, אין בה משום גזילה ולא משום ׳לא תוכל להתעלם׳, אלא משום ׳השב תשיבם׳, עיי״ש, וזה דאינו מכוין לגזלה ואין בו סימן להשיבה על ידו, אינו עובר כלל. ובאמת שלשון ״ואם נטל – לא יחזיר״, מסייע להרמב״ם, דמשמע לא יחזיר כלל, אלא יחזיק לעצמו. ואין דין זה שייך כלל למילתא דאביי. ולהכי תמצא שרבינו והראב״ד שהשיגו, לא השיגו אלא מסברא בעלמא, ואילו היה שייך לכאן מילתא דאביי, ודאי היו מקשין עליה מיניה. כנלע״ד ברור בישוב דעת הרמב״ם וק״ל.
אבל הרדב״ז כתב בתשובה (שו״ת רדב״ז, חלק ו סימן ב אלפים רפה):
שאלת ממני על מה שכתב הרב פט״ו הלכות גזלה ואבדה וז״ל: ״ואם היה הדבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו״.
תשובה: כל האחרונים ז״ל מחו ליה אמוחא: הראב״ד והסמ״ג והרמב״ן והרשב״א ורבינו יהונתן, כולם אמרו, יהא מונח עד שיבא אליהו. ורבינו ז״ל תפס לו פשט לשון המשניות, דתנן: הרי אלו שלו, וכן כתב הסמ״ג שהגירסא כן היא. אבל הענין עצמו קשה, כיון שבא לידו לפני יאוש, באיסור בא לידו, ואמאי זכה בו לעצמו? ובשלמא אם היה כותב הרי אלו שלו כלשון המשנה, היה אפשר לפרש בלשונו מה שנפרש במשנה, אבל כיון שכתב ״זכה בו״, משמע – זכה בו לעצמו, ובודאי לא אמרה רבינו בודאי הינוח. והבו דלא לוסיף עלה, אלא בספק הינוח אמרה ומשום דהוי כעין ספק ספיקא, דשמא דרך נפילה היא, ואם תמצי לומר דרך הינוח, אע״ג דעבד איסורא כשנטל, הרי אמרו דאסור להחזירם, וכיון שבאו הבעלים ולא מצאום ואין להם בו סימן – סתמא נתייאשו. וכיון שבאו לידו בתחלה בספק איסור ולבסוף ודאי נתייאשו – זכה בו ואין צריך להניחו עד שיבא אליהו. וכן יש לדקדק מיתור לשון רבינו שכתב ״זכה בו ואינו חייב להחזירו״, לומר, שאפילו יבא אחד ויאמר, ״הנחתי דבר פלוני במקום פלוני״ – אינו חייב להחזירו לו, דסתמא כיון שבא ולא מצאו – נתייאש ממנו הואיל ואין לו בו סימן. ואם תאמר, אפילו בודאי הינוח! יש לומר, כיון שבא לידו בודאי איסור – לא זכה בו להיות שלו לגמרי, אבל אין הכי נמי שלא יחזיר. כללא דמילתא: בודאי הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, ויהיה מונח עד שיבא אליהו; ובספק הינוח ואין בו סימן – לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר, וזכה בו לעצמו. כנ״ל לישב דברי רבינו.
ולולא דבריהם היה נראה לפענ״ד לדייק בלשונו של רבינו, שלכאורה שפת יתר יש כאן. כיון שכתב: ״זכה בו״, מה ראה עוד להוסיף: ״ואינו חייב להחזיר״? וכי יעלה על הדעת שאחרי שזכה בו חייב להחזיר? ברם הרואה יראה שאמרו במשנה (בבא מציעא ב,ח): ״מצא... כלי זהב וכלי זכוכית – לא יגע בהן עד שיבוא אליהו״, וכן פסק רבינו לעיל (יג,יב), והוסיף על פי הגמרא: ״וכדרך שאמרו באבדה, כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים״. שם מדובר שברור כי חייב להחזיר את האבדה והרי זה כמו פקדון שוודאי שאינו שלו. לפיכך, כל עוד לא באו הבעלים חייב המוצא לשמור על האבדה עבורו. כלומר, הואיל וחייב להחזיר, לפיכך, יניחנו אצלו עד שיבוא אליהו. אולם במקרה שאינו חייב להחזיר, ואפילו יבוא אליהו ויגיד כי פלוני הוא בעל האבדה, הואיל ועתה כבר נתייאש אין המוצא חייב להחזיר, אין טעם לחייב את המוצא שיניח את האבדה עד שיבוא אליהו. אמנם, כיון שבשעה שבאה לידו היה כאן ייאוש שלא מדעת, ולא זכה המוצא מיד, אם נטלו באיסור יש שכבר עבר על מצוות עשה או לא תעשה כמבואר לעיל (יד,ו-ז). ברם כל זה מדובר דווקא ״הרואה חברו שנפל ממנו דינר״ – כלומר, מתחלה ידע המוצא שהיתה כאן אבדה ומי הוא בעל האבדה, אשר על כן עבר על מצוות השבה. אבל כאן מדובר כי בעת שנטל את האבדה נתכוון לשם מצוות השבה אבל אינו יודע למי להחזיר, ואחרי שנתברר שאין סימן פקעה ממנו מצוות השבה ״ואינו חייב להחזיר״, וממילא אחרי שנתייאשו הבעלים כבר זכה המוצא באבידה. אמנם לכתחלה פסק רבינו: ״לא יגע בו״, שהרי ספק הינוח הוא, אבל גזל אין כאן שהרי לא נתכוון המוצא אלא להשיב אבדה.
ראה לעיל (יד,ה) ביארתי שרבינו סובר כר״ח, שאם הגביה אבדה לפני שנודע לבעלים שנפלה אמנם ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש, אף על פי כן כאשר נודע לבעלים ומתייאשים – זוכה בה המוצא אע״פ שהיא תחת ידו מקודם. ופסק רבינו כאן לשיטתו שם. אבל הראב״ד סובר כתוספות שהבאתי דבריהם שם. וראה גם לקמן הלכה ו, נחלקו רבינו והראב״ד לשיטתם. וראה גם לפנינו הלכה יב (ד״ה לפיכך לא יקח) שפסק רבינו לשיטתו.
וכל דבר שיש בו סימן וכו׳ – על דברי הגמרא (כה,ב) המובאים לעיל, שבחפץ שאין בו סימן, ואם יקחנו לא יוכלו הבעלים שוב לזכות בו, לכך לא יגע בו, שואלת הגמרא: ״ואמאי, ליהוי קשר סימנא... ולהוי מקום סימן?״ מדוע שלא יהיה הקשר או המקום סימן ויטלנו ויכריז! לכאורה משמע, שכשיש בו סימן – יטלנו על מנת להכריז. אמנם מסקנת הגמרא היא: ״ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר״. את טעם הדבר מסביר הרמב״ן בחידושיו (כה,ב, ד״ה והוי יודע):
והוי יודע דכל שכן בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה, שמשהגביה על מנת להחזירה – נתחייב בה, ושומר של בעלים הוא, ואפילו לא זז משם – לא יחזירנה לשם.
ברם לדעת רבינו נראה טעם פשוט יותר, והוא כמבואר לעיל (יא,יד) כי מי שפטור מהשבת אבדה מפני שאין זה לפי כבודו וכיו״ב, אם ״התחיל במצוה״ כבר ״נתחייב להטפל בה ולהחזירה״. והוא הדין כאן אם כבר נטל את המציאה אסור לו להחזירה למקומה אלא חייב לטפל בה ולהחזירה לבעליה.
כיצד דרך הנחה וכו׳ – ספרי כי תצא פיסקא רכב (פינקלשטיין עמ׳ 255):
׳או את שיו
נדחים׳
(דברים כב,א) – בדרך הדחתם. מיכן אתה אומר: איזו היא אבדה? מצא חמור או פרה רועים בדרך – אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים – הרי זו אבדה.
אי זו היא אבדה? מצא חמור ופרה רועים בדרך – אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבדה...
בבא מציעא ל,ב:
ולעולם?! אמר רב יהודה אמר רב: עד שלשה ימים. היכי דמי? אי בלילותא – אפילו חדא שעתא נמי; אי ביממא – אפילו טובא נמי לא. לא צריכא, דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא: תלתא יומי אמרינן, איתרמויי אתרמי לה, ונפקא; טפי – ודאי אבידה היא. תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום באסרטיא, ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה (בין הכרמים)[בעשבים]2 – אין זו אבידה. שלשה ימים זה אחר זה – הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם.
אמר רבא: ׳לכל אבידת אחיך׳
(דברים כב,ג) – לרבות אבידת קרקע. אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך: ראה מים ששוטפין ובאין – הרי זה גודר בפניהם. אמר ליה: אי משום הא – לא תסייעי, הכא במאי עסקינן – בדאיכא עומרין. אי דאיכא עומרין, מאי למימרא? לא צריכא, דאית בה עומרין דצריכי לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא – כי גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.
מצא חמור ופרה [וכו׳] – הא גופה קשיא! אמרת: מצא חמור ופרה רועין בדרך – אין זו אבידה, רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים – הויא אבידה. אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים – הרי זו אבידה! רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים – אין זו אבידה! אמר אביי: ׳יגיד עליו רעו׳
(איוב לו,לג), תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים; תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה, והוא הדין לרצה בדרך. אמר ליה רבא: אי ׳יגיד עליו רעו׳, ליתני קילתא וכל שכן חמירתא: ליתני רצה בדרך דהויא אבידה – וכל שכן רצה בין הכרמים; ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה – וכל שכן רועה בדרך! אלא אמר רבא: רצה ארצה לא קשיא – הא דאפה לגבי דברא, הא דאפה לגבי מתא. רועה ארועה נמי לא קשיא – כאן באבידת גופה, כאן באבידת קרקע. כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה – באבידת קרקע, וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה – באבידת גופה, דרצה בין הכרמים – מסקבא, ורועה בין הכרמים – לא מסקבא. ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע? בדנכרי. ותיפוק ליה משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה! באתרא דמתרו והדר קטלי. ודלמא אתרו בה? אי אתרו בה ולא אזדהרו בה – ודאי אבידה מדעת היא.
פירש ר״ח:
דרך בלשון יון נקראת איסטרטא. אמר רבה, אמר קרא ׳לכל אבידת אחיך׳ – לרבות אבידת קרקע. קתני רישא: רועים בדרך אינה אבידה, הא רצים בדרך ורועים בכרמים – אבידה היא; וקתני סיפא: רצה בכרמים הרי זו אבידה, הא רועים בכרמים – אינה אבידה. קשיא רישא אסיפא. ופריק רבה הכי: רצה ופניה כלפי השדה – אבידה היא וחייב להחזיר; רצה ופניה כלפי המדינה – אינה אבידה; רועה בדרך ואפילו רועה בכרמים – אינה אבידה, אבל יש בה אבידת קרקע, שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם; והאי דקתני רצה בין הכרמים – הויא אבידה, באבידת גופה, כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות. וזהו פירוש מסתקבא, כי סיקוב לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה – בכרמי כותים: אבידת קרקע ליכא, דהא קרקע כותים הוא; אבידת גופה ליכא, דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.
בגמרא העמידו שמדובר במקום שגם הגוים מתרים לפני שהורגים בהמה המפסידה בכרם ולפיכך אין זו אבדת גופה. כדרכנו למדנו: ״אם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה... הרי זו אבדה ונוטל ומכריז״.
ראה לעיל יא,יא (ד״ה הניח פרתו).
שמצא כלי מכוסה באשפה וכו׳ –
משנה בבא מציעא ב,ג: מצא כלי באשפה – אם מכוסה לא יגע בו, ואם מגולה נוטל ומכריז.
ראה לעיל הלכה א (כל המוצא) הבאתי פיהמ״ש.
ראה וכו׳ – במשנתנו שנה התנא: ״אי זו אבדה? מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבדה. חמור וכליו הפוכים... הרי זו אבדה״. רבינו שמר על לשון התנא וכתב תחילה: ״כיצד דרך הנחה? כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום... אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים... הרי זו אבדה״. ושוב העתיק מן הברייתא: ״מצא... ופרה רצה בין הכרמים... ופרה רועה בין הכרמים״, וכתב: ״מצאה רועה בין הכרמים״.
אבל כאשר העתיק מלשון הגמרא: ״דהוה חזי (= ראה) לה בקדמתא ובחשכתא״ כתב בכל האוקימתות של הגמרא: ״ראה... בלילה... בפנות היום ובנשף – אם ראה אותן שלשה ימים... ראה פרה... אם פניה כלפי העיר...״.
הרי לך עוד דוגמא מאלפת לדרכו בקודש של רבינו לרמז למקורותיו בשמרו על לשון המקור, ״שאדם חייב לומר כלשון רבו״ (משנה עדיות א,ג), וכבר ציינתי על כך בהרבה מקומות, והארכתי בדבר זה בספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם (ירושלים תשנ״ט, עמ׳ י ואילך)3.
ובנשף – על פי שמואל א ל,יז: ׳ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם...׳.
השווה הלכות קדוש החדש ג,ז:
כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים, היו עולים למקום מוכן, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים שהוא ראש חדש. ואין עולין לשם בלילה אלא בנשף – קודם עלות השמש...
משום אבדת הקרקע – והשווה לעיל יא,כ.